כאשר אדם מוכר או נותן לחברו חפץ, ובחפץ יש מום, רשאי המקבל לבטל את העיסקה. הזכות הזו אינו מוגבלת בזמן (רמב"ם הלכות מכירה טו, ג) אבל כאשר הלוקח ידע על המום, ובכל זאת המשיך להשתמש בחפץ, ויתר על יכולתו לחזור בו מחמת המום.

מה נחשב מום

הרמב"ם (שם הלכה ה) נותן הגדרה למום:

כל שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום שמחזיר בו מקח זה מחזירין, וכל שהסכימו עליו שאינו מום הרי זה אינו מחזיר בו אלא אם פירש, שכל הנושא ונותן סתם על מנהג המדינה הוא סומך.

עם זאת, המום צריך להיות רלוונטי לחפץ הנמכר. בהמשך הדברים (שם הלכה יב) כותב הרמב"ם:

המוכר עבד או שפחה, אין הלוקח יכול להחזירו מפני מומי הנוי שאין מבטלין אותו ממלאכתו, והן הנקראין סמפון. שאם היה סמפון זה גלוי – כבר ראהו. ואם אינו רואה, כגון שומה בבשר או נשיכת כלב או ריח הפה או החוטם וכיוצא בהן, הואיל ואינו מבטלו ממלאכתו, אינו מחזיר, שאין העבדים לתשמיש המיטה, אלא למלאכה.

כלומר, אם אדם קונה חפץ שעיקרו הוא לתפקוד מסויים, טענות בדבר הנוי של החפץ אינן רלוונטיות. יש להניח, שהיום העיקרון הזה יהיה פחות רלוונטי, כי בהרבה מהחפצים היום, אנשים רוצים לקנות משהו שהוא גם אסתטי.

עקרון נוסף עולה מתרומת הדשן. תרומת הדשן (סימן שכב) דן במי שרצה לקנות בשר איל מסורס, וקיבל בשר איל שאינו מסורס, שריחו טוב פחות והוא גם טעים פחות, ופסק שכיוון שלרוב בני האדם גם בשר איל שאינו מסורס ראוי לאכילה, אין זה נקרא מום, ואין הלוקח יכול לחזור בו, אלא אם כן הוא איסטניס. ולדבריו צריך לומר, שמום מוגדר, רק כאשר החפץ נמצא באופן ברור מתחת לסטנדרט המקובל. אבל כאשר הדבר עומד באיכות המקובלת, אלא שהקונה רצה משהו טוב יותר, אין זה נחשב מום.

מום שניתן לתקנו

הרא"ש בתשובה (מובא בטור סימן לרב סעיף ה) כותב, שאם אדם מכר לחברו בית, והקונה קיבל בית עם חלונות שבורים (והיינו שבין ההסכמה והקנין בפועל נשברו החלונות והלוקח לא ידע), הלוקח אינו יכול לבטל את המקח, אלא המקח קיים, והמוכר ינכה ללוקח מן הדמים.  הר"י מיגש (שו"ת תשובה סימן נא) דן גם הוא במקרה דומה, וכתב שיש להבחין בין שני מצבים של יכולת תיקון:

ראוי להתבונן: אם המומין הנזכרים אינם בגוף הבתים אלא באים אליהם ממקום אחר, כגון אמת המים העוברת בהם… שבהסרת המומין הנזכר יהיו הבתים שלמים ונקיים מבלתי שיחדש דבר בגוף הבתים, הנה חויב שמאחר שהוסרו אותם המומין הנזכרים יהיו החליפין קיימים. ואם יהיו המומים בגוף הבתים כגון שהיו כתליהם כפי נגליהם שלמים, ואינם אלא מודבקים… אפילו שבנה הכתלים באופן שסר הרקבון שהיה בהן ויחליף הבנין הנפסד, החליפין אינם קיימין, לפי שהבנין והחדוש שהוא מחדש בהם לא היה בבתים קודם החליפין אבל נתחדש עתה אחר החליפין והיה כאלו פנים חדשות באו לכאן, מה שלא נעשו החליפין על כך.

אם המום הוא בעיקר החפץ הנמכר, גם אם המוכר יציע לתקן, הלוקח רשאי לסרב ולדרוש לבטל את המקח. אולם, אם מדובר במום במשהו שולי, והוא ניתן לתיקון, המקח קיים, והמוכר יתקן אותו.

מום שהיה יכול להבחין לאלתר

המגיד משנה (מכירה טו, ג) כותב:

ויש מי שכתב, שאם היה דבר שהלוקח יכול להבחינו לאלתר, כגון שיכולים לנסותו ולטעמו ולא הקפיד לעשות כן, והמוכר מכר לו סתם, אינו חוזר.

האחרונים מציינים, שלכאורה מדברי הרמב"ם, משמע שהוא חולק על המגיד משנה, שהרי הרמב"ם (שם) כתב, כפי שהזכרנו לעיל, שרק אם הלוקח השתמש בחפץ לאחר ידיעת המום זה גורם לכך שהוא איבד את יכולתו לבטל את המקח.

השבות יעקב (שו"ת ג, קסט) כותב, שהמגיד משנה מדבר על מקרה שהקונה היה יכול לבדוק קודם הקנייה ולא בדק. היות שהיה יכול לבדוק, הרי זה כאילו ראה את המום, וכיוון שקנה אחרי שידע מהמום, בוודאי שזו מחילה. זאת בניגוד לרמב"ם, שדיבר בקונה שכבר קנה, ולכן אם לא השתמש, יש לומר שידע מהמום, והתכוון לבטל את המקח, וממילא אין בידיעה על המום ראיה על מחילה.

אמנם, למעשה, אחרונים רבים חולקים על המגיד משנה ועל השבות יעקב, וסוברים שאמנם אילו הקונה היה יודע בוודאות על המום קודם הקנייה וקנה, ברור שיש כאן מחילה, אבל העובדה שהנתבע היה יכול לבדוק, אינה נחשבת שידע על המומים ומחל עליהם.

מחילה על מומים

הרמב"ם (הלכות מכירה טו, ו) כותב:

ואם פירש המוכר ואמר על מנת שאין אתה חוזר עלי במום, הרי זה חוזר עד שיפרש המום שיש בממכרו וימחול הלוקח, או עד שיאמר לו כל מום שימצא במקח זה הפוחת דמיו עד כך וכך קבלתי אותו, שהמוחל צריך לידע הדבר שימחול לו בו ויפרש אותו כמו המפרש בהונייה.

כלומר, לדעת הרמב"ם אם אדם מוכר חפץ ומתנה עם הקונה שהקונה מוותר על זכותו לטעון למום בחפץ, התנאי חסר תועלת, כל זמן שהמוכר לא ציין מהו המום, או ציין שהלוקח מוחל על מומים עד סכום מסויים.

הטור (סימן רלב ס"ז) פירש דברי הרמב"ם, שהטעם שהמחילה אינה מועילה היא משום שזו מחילה על דבר שאינו קצוב, והרי היא כמו התחייבות על דבר שאינו קצוב, שלדעת הרמב"ם אינה מועילה. לאור זאת, כתב הטור, לשיטת הרא"ש ודעימיה, הסוברים שניתן להתחייב בדבר שאינו קצוב, ניתן למחול גם על דבר שאינו קצוב.

אבל בבדק הבית חלק על הטור, והסביר את טעמו של הרמב"ם, כפי שמבואר להדיא מדברי הרמב"ם, שהוא מחמת הדמיון לדיני אונאה. הגמרא במסכת בבא מציעא (נא.) אומרת, שאדם שמכר והתנה "על מנת שאין לך עלי אונאה", התנאי אינו חל. ומסבירה הגמרא, שהטעם הוא משום שהקונה שמוחל, אינו יודע על מה מחל. הרמב"ם העתיק דין זה, גם לדיני מקח טעות.

להלכה פסק המחבר (רלב, ז) כדעת הרמב"ם, והש"ך והסמ"ע במקום הלכו בעקבות ההסבר שבבית יוסף.

פסיקה זו חשובה מאוד, משום שתנאי ויתור על מומים מצוי מאוד בהרבה חוזים, כגון חוזה מכר של דירה או רכב, ויש לדעת לכתוב אותו באופן נכון על פי ההלכה, למשל לכתוב ’הקונה ויתר על טענת מום עד למום המפחית 50% משווי הנכס‘.

מעמדו של הקונה לאחר גילוי המום

כאשר הקונה גילה את המום במקח, והוא הודיע זאת למוכר, אבל לא החזיר עדיין את החפץ. האם הוא נחשב שומר על החפץ?

המשנה בבבא בתרא (צב.) אומרת:

המוכר פירות לחברו וזרען ולא צמחו, ואפילו זרע פשתן – אינו חייב באחריותן; רבן שמעון בן גמליאל אומר: זרעוני גינה שאינן נאכלין – חייב באחריותן.

הרישא של המשנה מדברת על מי שמכר פירות, והקונה השתמש בהם לזריעה. כיוון שלא נאמר בפירוש שהפירות נמכרו לזריעה, אין ללוקח טענת מקח טעות. אבל כאשר מדובר בזרעונים שאינם נאכלים, הרי ברור שהם נמכרו לזריעה, ואם לא צמחו, יש כאן מום במקח, ולכן המוכר חייב באחריותם.

וכתב הר"ן (בחידושים שם):

קשיא לי, מאי קא משמע לן? פשיטא, שכיוון שאין נקחין אלא לזריעה, ואינן ראויין לה אין לך מקח טעות גדול מזה! ונראה לי, דהא אתא לאשמועינן, דאף על פי שזרען ואי אפשר להחזירן, חייב. דהרי הוא כמי שפירש לו מוכר 'לך וזרעם בקרקע' דסלקא דעתך אמינא, נהי דמקח טעות הוא, מצי אמר ליה מוכר 'הבא לי חיטי' ואחזיר לך דמיהן, קמ"ל דלא.

החידוש של המשנה, אליבא דהר"ן, הוא שלמרות שאי אפשר להחזיר את המקח, שהרי הזרעים מן הסתם נרקבו בקרקע, בכל זאת המקח בטל.

הרמב"ם (מכירה טז, ג) ניסח אתה מסקנה העולה משני חלקיה של המשנה – אם הלוקח עשה את מה שאמורים לעשות עם החפץ (כמו זריעת זרעוני גינה שאינם נאכלים), הוא אינו אחראי עליו אפילו כשהחפץ נפסד מחמת מום. אבל אם הלוקח עשה עם החפץ משהו אחר (כמו זריעת זרעונים נאכלים) האחריות במקרה של מום מוטלת על הלוקח, ואם אינו יכול להחזיר את החפץ כצורתו, המוכר אינו צריך לשלם לו.

אלא שמלשון הרמב"ם נראה, שרק אם הלוקח הודיע למוכר על המום, הוא מפסיק להיות אחראי על החפץ. סתם כך, הלוקח נחשב שומר של החפץ. הבית יוסף (רלב, יט) תמה, מדוע ללוקח יש דין של שומר, ואכן בשולחן ערוך הוא שינה מלשון הרמב"ם, ופסק שלעולם הלוקח אינו נחשב כשומר על החפץ, אפילו לפני שהודיע על המום למוכר.