החיוב בימינו – דאורייתא או דרבנן
הגמרא במסכת מנחות (סו.) אומרת:
גופא אמר אביי מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי רבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי אמימר מני יומי ולא מני שבועי אמר זכר למקדש הוא.
מדברי הגמרא עולה, שלדעת אמימר ספירת העומר בזמן הזה היא רק דרבנן, זכר למקדש. הנפקא מינה מכך שהספירה מדרבנן היא שמספיק למנות את הימים ולא למנות את השבועות, אף שעיקר המצווה היא למנות גם ימים וגם שבועות.
אבל לדעת אביי ורבנן דבי רב אשי, צריך לספור ימים וגם שבועות. האם זה אומר שלדעתם ספירת העומר בזמן הזה מן התורה?
בדבר זה נחלקו הראשונים. בעל המאור (פסחים כח. מדפי הרי"ף) כותב, שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן. כן כתבו הרא"ש (פסחים פרק י סימן מ) וספר החינוך (מצווה שו) וכן כתב הר"ן (פסחים כח. מדפי הרי"ף) בשם 'רוב המפרשים'[1]. לשיטתם נראה, שהם הבינו שהמחלוקת של אביי ורבנן דבי רב אשי נגד אמימר היא רק בשאלה אם כשחכמים תקנו את המצווה מדרבנן, הם תיקנו לספור גם שבועות או רק ימים, אבל כולם מודים שספירת העומר דרבנן.
אבל דעת הרמב"ם (תמידים ומוספים פרק ז הלכה כד) שמצוות ספירת העומר גם בזמן הזה היא מן התורה, וכן היא דעת הראבי"ה (מרדכי מגילה סימן תתג)[2].
שיטת בינים היא שיטת רבנו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב ה חלק ד) שכתב שספירת הימים בזמן הזה דאורייתא, ואילו ספירת השבועות בזמן הזה היא רק דרבנן. מקור האבחנה שלו הוא בפסוקים (ויקרא כג):
(י) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן… וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱ-לֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם: (טו) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה: (טז) עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה':
רבנו ירוחם מדייק בפסוקים, שספירת השבועות תלויה בפירוש בקרבן – "וספרתם לכם… מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות". אבל ספירת הימים אינה תלויה בקרבן[3].
(להרחבה נוספת בפן המחשבתי של השאלה האם ספירת העומר בזמן הזה דאורייתא או דרבנן, ראה מה שכתבנו ב'מילתא בטעמא' בעניין).
היחס בין ספירת הימים לספירת השבועות
כאמור לעיל, הגמרא במנחות אומרת, שמצווה למנות גם ימים וגם שבועות. אולם, מה המשמעות של הספירה הכפולה הזו?
הגמרא בחגיגה (יז:) דנה בשאלה אם האם אדם יכול להקריב את עולת הראיה ושלמי השמחה גם אחרי עצרת:
תא שמע דתני רבה בר שמואל אמרה תורה מנה ימים וקדש חדש מנה ימים וקדש עצרת מה חדש למנוייו אף עצרת למנוייה מאי לאו גמר מחדש מה חדש יום אחד אף עצרת יום אחד אמר רבא ותסברא אטו עצרת יומי מנינן שבועי לא מנינן והאמר אביי מצוה למימני יומי דכתיב תספרו חמשים יום ומצוה למימני שבועי דכתיב שבעה שבעת תספר לך ועוד חג שבעות כתיב.
רש"י: מנה ימים – שלשים יום. וקדש חדש – למוספין. מנה ימים – חמשים יום. וקדש עצרת – בקרבנותיו. מה חדש – קדושתו באחד ממנוייו. אף עצרת – קדושתו באחד ממנוייה.
הגמרא רוצה לדמות את חג השבועות לראש חודש. כשם שבראשי חודשים שמונים אליהם ימים בלבד, אין תשלומים לקרבן המוספים, כך גם בשבועות, שמונים אליו ימים, לא יהיו לו תשלומים. אבל הגמרא אומרת, שכיוון שספירת העומר היא גם ספירת שבועות, הרי שבחג השבועות יש גם אלמנט של שבוע, ולכן יש לו תשלומים כל שבעה.
סוגיא זו מתאימה במיוחד לדברי רבנו ירוחם, הסובר שספירת השבועות קשורה לקרבנות יותר מאשר ספירת הימים[4].
באור שמח (תמידים ומוספים פרק ז הלכה כב) הלך גם כן בדרך זו:
ולדעתי באמת הוא סוד ד' ליראיו שגילו לנו רבותינו בעלי התלמוד בפ"ק דר"ה (ה' ע"א) דילפי תשלומין לקרבנות ראיה וחגיגה בעצרת כל שבעה, דמה חודש למנויו אף עצרת למנויו, ופריך ואימא חד יומא, אמר רבא אטו יומי מנינן שבועי לא מנינן כו', ועוד חג שבועות כתיב, נמצא דדרשי דחג שבועות שתהא כל השבוע תשלומין לקרבנות החג שלו, וא"כ איתפריש לן הסוד, דאמרה תורה מנה ימים וקדש עצרת יום טוב חד יומא, מנה שבועות וקדש חג שבועות לקרבנות הרגל, ובחל בשבת אינם רשאים להקריב רק בימי תשלומין, א"כ היום טוב של עצרת הוא לדורותיכם חוקת עולם, לכן המנין שלו הוא ג"כ לדורות, לזאת כתיב וספרתם לכם ממחרת השבת חמשים יום, ולא נזכר שם חג שבועות, אבל אמרה תורה קדש חג שבועות, דהוא תשלומין לקרבנות החג, כן המנין שלו הוא מנין השבועות ג"כ אינו רק בזמן שהקרבנות קרבים, לכן כתיב (דברים טז, ט) שבעה שבועות תספר לך מהחל חרמש בקמה תחל לספור, פירוש מזמן העומר, ועשית חג שבועות ולא כתיב מנין הימים כלל והוא ענין מחודש בזמן שהבהמ"ק קיים והקרבנות קרבים בו, וזה עומק הדבר למעיין.
לדעת רבנו ירוחם, אלו שתי מצוות נפרדות, בדומה לתפילין של יד ותפילין של ראש. לעומת זאת, הרמב"ם (ספר המצוות עשה קסא) כותב, שאלו שני חלקים במצווה, ולא שתי מצוות נפרדות.
לשיטתו של הרמב"ם, שמדובר במצווה אחת בעלת שני חלקים, יש לדון בשאלה האם מדובר בשני חלקים שווי ערך, או שאחד מהם עיקרי יותר.
לשון הרי"ף (פסחים שם):
ומיחייבין למימני יומי דשבעה שבועי מאורתא דחמיסר בניסן נגהי שיתסר… וכי היכי דמצוה למימני יומי ה"נ מצוה למימני שבועי דאמר אביי מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי.
מלשונו נראה, שעיקר הספירה היא הימים, אלא שמצווה למנות גם שבועות.
לעומת זאת, לשונו של הרמב"ם הפוכה (תמידים ומוספים פרק ז הלכה כב):
מצות עשה לספור שבע שבתות תמימות מיום הבאת העומר שנאמר וספרתם לכם ממחרת השבת שבע שבתות, ומצוה למנות הימים עם השבועות שנאמר תספרו חמשים יום.
הרי שלפי הרמב"ם, עיקר המצווה היא למנות שבועות, אלא שיש מצווה למנות ימים עם השבועות.
כיצד מתבצע מנין הימים והשבועות
הרמב"ם (ספר המצוות שם) כותב, שהראיה על כך שגם הימים וגם השבועות הם מצווה אחת היא, שאם הם היו שתי מצוות, הרי שמנין הימים היה נעשה מדי יום, אך מנין השבועות היה רק כאשר יושלמו ימי השבוע. בנוסף, היינו מצווים לברך שתי ברכות נפרדות, אחת על הימים ואחת על השבועות. ואילו המנהג הברור הוא, למנות כל יום גם את הימים וגם את השבועות, ולספור רק פעם אחת.
רבנו ירוחם התקשה בעניין זה גם הוא, ואמר שבאמת בזמן שבית המקדש היה קיים, ושתי המצוות היו מן התורה, היו מברכים שתי ברכות שונות. אבל היות שספירת השבועות בזמן הזה הוא רק זכר למקדש, אין מברכים עליו.
בעל המאור (פסחים כח. מדפי הרי"ף) כותב שיש למנות את השבועות רק בסוף השבוע. לכאורה זה מתאים לשיטת רבנו ירוחם, שמצוות השבועות נפרדת ממצוות הימים. לעומת זאת, הרא"ש והר"ן כותבים, שעושים כפי המנהג שמקובל בימינו, למנות בכל יום.
בשו"ת בית הלוי (חלק א סימן לט) דן במי ששכח לספור יום אחד:
היכא דדלג יום אחד ולא ספר בו כלל הדין מבואר בשו"ע דמכאן ואילך יספור בלא ברכה דלא הוי תמימות. ונסתפקתי דהא קיי"ל מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי ומצוה דשבועי הא הוי רק בכל יום שנשלם בו השבוע שימנה כמה שבועות הם לעומר. וא"כ אם דלג ביום שלא נשלם בו השבוע נהי דהפסיד מנין הימים מ"מ מנין השבועות לא הפסיד עדיין ובכל יום כשנשלם בו השבוע אפשר דיכול לברך.
ומצאתי ברבינו ירוחם בנתיב ד' חלק ה' שהקשה למה אין מברכין שני ברכות כיון דהם שני מצות וכמו בתפילין של יד ושל ראש ותי' דכתיב שבעה שבועות תספר לך מיום הביאכם ומש"ה לא הוי מצוה מה"ת בשבועי רק בפני הבית ובזה"ז הוי שבועי רק זכר למקדש אבל ימים גם בזה"ז הוי מן התורה ומש"ה לא מברכין רק ברכה א' על ימים לחודא ולדידיה דברינו הנ"ל נידחין. אמנם להפוסקים דס"ל דכל הספירה הוי בזה"ז רק דרבנן ואפ"ה הא מברכינן א"כ אין לחלק בין יומי לשבועי. וגם לדעת האלפסי בסוף פסחים וכן הוא דעת הרמב"ם בפרק ז' מה' תמידין דמבואר בדבריהם להדיא דגם שבועי הוי מדאורייתא גם בזה"ז ולדידהו הא יכול לברך על השבועי לחודא דהא אפי' אם נאמר דלא כרבינו ירוחם ונאמר דהוי רק חדא מצוה וכמו שנראה דכל מוני המצות לא מנו בספירה רק מצוה אחת מ"מ הא מבואר בטור דאם מנה ימים בלא שבועי או שבועי בלא ימים יצא ונדון דידן הא לא גרע מזה. ולכאורה יכול לברך דאע"ג דלדעת רבינו ירוחם אינו יכול לברך מ"מ הא רוב הפוסקים חולקים עליו במה שמחלק בין שבועי ליומי בזה"ז:
הבית הלוי מעלה אפשרות, שכיוון שספירת השבועות היא רק בסופי השבוע, הרי שגם מי ששכח ספירה של יום אחד, יוכל לספור ולברך בסופי השבוע, מחמת השבועות. אמנם, רבנו ירוחם כותב להדיא, שבימינו ספירת השבועות אינה מן התורה, ולכן אין לה ברכה בפני עצמה, אבל הבית הלוי אומר, שלפי דברי הרמב"ם, יש לומר שגם מי שלא ספר את הימים כולם, יוכל לספור את השבועות כולם.
אמנם, לכאורה אלו דברים צריכים עיון. שכן לדעת הרמב"ם, הימים והשבועות הם שני רכיבים של אותה מצווה. ואם כן, אם לא ספר את הימים, ולדעת בה"ג הפסיד את המצווה, לא יוכל לספור את השבועות בפני עצמם.
[1] הר"ן מביא מדרש, שלפיו בני ישראל ספרו לקראת מתן תורה, ולכן גם אנו סופרים: " ובהגדה גם כן אמרו בשעה שאמר להם משה תעבדון את האלהים על ההר הזה אמרו לו ישראל משה רבינו אימתי עבודה זו אמר להם לסוף חמשים יום והיו מונין כל אחד ואחד לעצמו מכאן קבעו חכמים לספירת העומר". הר"ן מדגיש, שמדרש זה מסביר את ההקשר של ספירת העומר בזמן הזה, אבל בזמן המקדש היתה לספירה משמעות אחרת, הקשורה לקרבן.
[2] נציין שבדעת הטור יש סתירה. שכן, לגבי ספירה בבין השמשות כתב כדעת הרא"ש, שיוצא ידי חובה בספירה זו, וטעמו של הרא"ש הוא שכיוון שהספירה מדרבנן, הרי ספק דרבנן לקולא. ואילו לגבי מי שפתח על דעת לספור ארבע וספר חמש, הביא את דברי הראבי"ה שלא יצא ידי חובה, וטעמו של הראבי"ה הוא שספירת העומר דאורייתא.
[3] דיוק זה צריך עיון, שכן בפסוק העוסק בימים נאמר "עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'" הרי שספירת הימים קשורה גם היא לקרבן – למנחת הביכורים במקום למנחת העומר.
[4] על פי הדברים האלו ניתן ליישב מה שהקשיתי בהערה 4,שלא על פי פשטי המקראות. רבנו ירוחם מציין, שחג השבועות נוהג גם בזמן הזה מן התורה. כדי שהוא ינהג, צריך לספור, שהרי אין לו תאריך קבוע. נמצא שספירת הימים לקראת חג השבועות נחוצה גם בזמן הזה. אבל, כיוון שבהעדר קרבנות חג השבועות נוהג רק יום אחד, נמצא שהספירה המתאימה לקראת חג השבועות בזמן הזה היא ספירת הימים ולא ספירת השבועות.