בצלאל היה האדם המתאים ביותר לבנות את המשכן, משום שהקב“ה מילא אותו ”בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת ”. רש“י מסביר, שאין כאן שלוש מילים נרדפות, אלא כל מילה מבטאת משהו אחר: ”בחכמה – מה שאדם שומע מאחרים ולמד.
ובתבונה – מבין דבר מלבו, מתוך דברים שלמד. ובדעת – רוח הקדש“.
החכמה, היא היכולת להקשיב ולקלוט את מה שאחרים אומרים. התבונה, פירושה הפנמה של הידע הזה, והיכולת לנתח ולהסיק מסקנות מהידע. אבל מה היא הדעת? כיצד הדעת קשורה דווקא לרוח הקודש?
בעל התניא (פרק ג) מסביר שדעת פירושה התחברות נפשית אל הידע: ”והדעת הוא מלשון והאדם ידע את חוה והוא לשון התקשרות והתחברות שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאוד“. אדם יכול ללמוד נושא מסויים, אבל בתור גוף ידע חיצוני. הוא ידע את החומר, וגם ידע לנתח ולהגיע למסקנות, אבל הידע לא הופך להיות חלק ממנו. אבל מי שלומד יותר ברצינות, הידע וצורת החשיבה הופכים להיות ממש חלק ממנו, ואז ניתן לקלוט גם דברים שאינם נאמרים בדיוק, והם ניואנסים דקים יותר. ומי שלומד את דבר ה‘ והוא הופך להיות חלק ממנו, זוכה להתקשרות שכזו, שהיא רוח הקודש.
הדברים נכונים לא רק כלפי מי שבונה את המשכן, אלא בכל לימוד התורה ועבודת ה‘. ניתן לעבוד את הקב“ה רק כמילוי מצוות, וללמוד את התורה כפי שלומדים כל דבר אחר. אבל יש בלימוד התורה ובעבודת ה‘ פן של אינטימיות, שיוצר קשר עמוק ומהותי עם הקב“ה.
יהי רצון שנדע לעבוד את הקב“ה וללמוד את תורתו, ולזכות בקשר עמוק ומהותי, עד כדי רוח הקודש.