ההלכה מגדירה את דרכי הקניין השונות של חפצים שונים. קרקעות נקנות בכסף, שטר וחזקה. ואילו מטלטלין נקנים בהגבהה, וחלקם במשיכה או במסירה. אבל הגמרא בבבא מציעא (עד.) מחדשת סוג קניין נוסף:
אמר רב פפי משמיה דרבא: האי סיטומתא קניא. למאי הלכתא? רב חביבא אמר למקניא ממש. רבנן אמרי לקבולי עליה מי שפרע. והלכתא לקבולי עליה מי שפרע, ובאתרא דנהיגו למקני ממש – קנו.
רש"י: סיטומתא – חותם שרושמין החנונים על החביות אותן אחת אחת למכור לחנות, ורושמין אותן לדעת שכל הרשומות נמכרות.
מנהג הסוחרים היה לבטא את ההסכמה לקניית חבית על ידי רישום סימן על אותה חבית. להלכה כפי שהכריעה הגמרא במקום בו המנהג שסימון החביות קונה לגמרי – יש למנהג זה תוקף הלכתי. וכתב הרא"ש (סימן עב):
וכל כיוצא בזה דאיזה דבר שנהגו לגמור המקח כגון במקום שנהגו לגמור המקח כגון במקום שנוהגים שנותן הלוקח מטבע אחד למוכר ובזה נגמר המקח.
וכן נפסק בשו"ע (רא, ב).
המושג של סיטומתא נזכר בגמרא רק פעם אחת. בדברי הראשונים, כמה עשרות פעמים בודדות. אבל בספרות הפסיקה בימינו, הוא מופיע מאות פעמים. בעיקר בהקשר של דיני חוזים. כיום מקובל לראות חתימה על חוזה כמעשה קנין עליו, מכח סיטומתא. וכפי שנראה להלן, יתכן שיש לתת תוקף לחוזים שלכאורה אינם תקפים על פי ההלכה, מכח קנין סיטומתא.
מדוע מועיל קנין סיטומתא?
נתיבות המשפט (רא, סק"א) כותב, שזוהי תקנת חכמים. לעומת זאת, החתם סופר (שו"ת, יורה דעה שיד) כותב, שקנין סיטומתא מועיל מהתורה. ונימוקו:
לפי עניות דעתי סטומתא הוא קנין דאורייתא ממש, והיכן מצינו שנמנו רבנן על ככה ואמרו שתקנו שמנהג סוחרים קונה? אלא רבא הודיענו בבבא מציעא… שהדין כן מהתורה: כל שהנהיגו הסוחרים הוה ליה כאלו התנו, וכל תנאי שבממון קיים מהתורה.
סברתו של החתם סופר מבוססת על הגישה שהצגנו במקום אחר, לפיה מהותו של הקנין הוא הבעת גמירות הדעת שבין הצדדים. ועל כן, מעשי הקנין אינם 'רשימה סגורה' של מעשים, אלא כל מעשה שמקובל כביטוי של גמירות דעת, יועיל.
לשאלה אם קנין סיטומתא מועיל מן התורה או רק מדרבנן, יש נפקא מינה לגבי התועלת של הקנין באיסורים, כמו במכירת חמץ וכדומה, וכפי שכתבנו בעבר לגבי אודיתא.
דרך נוספת, אולי, היא דברי הרשב"א על אתר (ד"ה ובדוכתא): "ושמעינן מינה שהמנהג מבטל ההלכה". למרות שיש מקום להבין את דבריו בדיוק כמו את מה שהסברנו בשם החתם סופר, נראה בהמשך, שאולי אין הכוונה לאותו הדבר.
סיטומתא בדברים שקנין אינו מועיל בהם
האחרונים נחלקו, אם סיטומתא מועיל לקנות דבר שלא בא לעולם. קצות החושן (סימן רא סק"א) ונתיבות המשפט (שם) כותבים שסיטומתא הוא סוג נוסף של קניין, אולם אין לו כח לעשות מה שקנין רגיל אינו עושה. ועל כן, אם בקנין רגיל אי אפשר לקנות דבר שלא בא לעולם, הרי שגם בסיטומתא הדין יהיה כן.
לעומת זאת, החתם סופר (שו"ת, חושן משפט סימן סו) כותב שסיטומתא מועיל גם בדבר שלא בא לעולם.
עוד כותב החתם סופר שם, שסיטומתא מועיל במקום שיש בעיה של אסמכתא.
לגבי אסמכתא, יש מקום רב להבין מדוע סיתומתא מועילה. אם הולכים בעקבות דעת התוספות, שהחסרון באסמכתא הוא בגמירות הדעת, יש לומר, שבכל דבר שמקובל לעשותו, לא נאמר שזו אסמכתא. אבל כיצד ניתן להבין, מדוע יועיל קניין סיטומתא בדבר שלא בא לעולם?
יתכן, שגם החסרון בקנין בדבר שלא בא לעולם הוא חסרון בגמירות הדעת. אבל לאור דברי הרשב"א שהזכרנו לעיל, ניתן להציע הצעה נוספת, והיא שכל דרך מסחר שמקובל להשתמש בה, ההלכה מכירה בה, מעצם הרעיון שמנהג מבטל הלכה. וממילא, אם היום למשל, מקובל להשתמש במסחר בקניינים בדבר שלא בא לעולם, זה יועיל גם מבחינה הלכתית.
בדרך זו ניתן להבין דעות הפוסקים, שגם כשיש לשונות בשטרות שהם לכאורה קנין דברים, יתכן שקניין סיטומתא יועיל (ראו למשל בפסק דין של הרב אלישיב, פד"ר כרך ד עמ' 275 ואילך).