כשמביאים קרבן מן העוף, ניתן להביא או תורים או בני יונה. לא רק שמדובר בשני מינים שונים, אלא שתורים כשרים דווקא כשהם בוגרים, ואילו בני יונה כשרים דווקא בקטנותם. לכן הם נקראים בני יונה.
הרמב“ן (א, יד) מסביר, שלתורים ולבני היונה יש שתי תכונות שונות. התורים שומרים אמונים לבני זוגם. הם סמל לקביעות שצריכה להיות בקשר בין הקב“ה ובין עם ישראל. לעומתם, היונים קנאיות לבני זוגן. הם מחליפים זוגות, אבל כל זמן ששתי יונים הן זוג, הן קנאיות אחת לשניה. הקנאות הזו, היא סימן לאהבה עזה, והיא סמל לעוצם האהבה שצריך לשרור בין עם ישראל לקב“ה.
יש משהו סותר בין שתי התכונות האלו. תעצומות הרגש של ההתאהבות והאהבה העזה, הן בדרך כלל קצרות טווח. לא לחינם מוותרות היונים על בני זוגן. לעומת זאת, האהבה ארוכת הטווח, רגועה יותר, ובמובן מסויים, ממלאת אותנו פחות.
העובדה שניתן להקריב את שני מיני העופות האלו, מלמדת על כך שיש מקום לשני סוגים של רגש בקשר בינינו ובין הקב“ה. לעיתים, אדם נמצא במקום סוער יותר, מלא עוצמות, ועם עליות ומורדות. ולעיתים, דווקא קשר שקט ורגוע, בלי עוצמות מיוחדות, הוא מה שטוב ומוצלח יותר.
הקשר הקבוע, הוא הקשר של מתן התורה, תורת הנצח. אבל עם סיום החורף ותחילתו של חודש האביב, כשמילות האהבה של הדוד והרעיה בשיר השירים מתנגנות באזנינו, זה זמן טוב לנסות לחדש את עוצמות האהבה הגדולות, שבאות בתחילת הקשר של עם ישראל עם הקב“ה.