הרמב"ם (עדות פרק ט הלכה א) מונה את רשימת הפסולים לעדות:
עשרה מיני פסלות הם כל מי שנמצא בו אחד מהן הרי הוא פסול לעדות, ואלו הן: הנשים, והעבדים, והקטנים, והשוטים, והחרשים, והסומים, והרשעים, והבזויין, והקרובין, והנוגעין בעדותן, הרי אלו עשרה.
השבוע נדון בפסלותם של קרוב, רשע ואשה. ובפסול נוגע נדון בשבוע הבא.
פסול קרובים לעדות
ראשית, עלינו לדעת כיצד מוגדר אדם כקרוב לעניין עדות. הרמב"ם (שם פרק יג) מסביר, ששני אחים נחשבים כקרובים. דרגת הקירבה ביניהם מוגדרת כ'ראשון בראשון'. בנו של אחד האחים עם האח השני (דוד ואחיין) מוגדרים כראשון בשני. שני בני אחים, הרי הם שני בשני. קרובים רחוקים יותר מאשר שני בשני, כמו שני נכדי אחים (שלישי בשלישי), ואפילו נכדו של אח אחד ובנו של האח השני (שני בשלישי) כשרים לעדות.
כשם שקרובים מן האב נחשבים כקרובים, גם קרובים מן האם נחשבים כקרובים. ולכן אין הבדל בין שני אחים מאב או מאם.
הכלל השלישי בנושא קרובים הוא 'בעל כאשתו'. דהיינו, שני אנשים המוגדרים כקרובים, גם בעליהם או נשותיהם נחשבים כקרובים. לכן, כשם ששני בני דודים נחשבים כקרובים, כך גם נשותיהם נחשבות כקרובות. אולם, בני המשפחה של בן הזוג, כגון אחיהם של נשות בני הדודים, אינם נחשבים קרובים כבר.
יש לשים לב, שפסול קרובים אינו נוגע רק ליחס שבין העדים, ואינו נוגע רק לעדות לטובת הקרוב. קרובים אינם יכולים להעיד בין אם הם קרובים של בעלי הדין, ובין אם הם קרובים בינם לבין עצמם, בלי שום קשר משפחתי לבעלי הדין.
פסול רשע לעדות
מן הפסוק 'אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס' למדו חז"ל, שרשע אינו יכול להיות עד. רשע לעניין זה הוא מי שעובר על איסורי לאו. אמנם, אם עובר על איסורים שאינם איסור לאו דאורייתא, כגון איסורי דרבנן אף שאינו נפסל לעדות מן התורה, הרי הוא פסול לעדות מדרבנן.
נחלקו האמוראים, האם רשע הפסול לעדות הוא 'רשע דחמס', דהיינו מי שעובר עבירות בתחום שבין אדם לחברו, או בעניינים ממוניים בדווקא, או שכל מי שעובר עבירות, כגון מי שאוכל נבלות וטרפות, נפסל לעדות. להלכה, גם מי שעובר עבירות בין אדם למקום שיש בהן לאו, נפסל לעדות מן התורה. עם זאת, בעבירה דרבנן, חלק מן הראשונים כותבים, שאין העובר נפסל לעדות, אלא אם כן עובר את העבירה לתאבון, דהיינו שיש לו אינטרס בכך שעובר את העבירה. אולם, אם עובר ללא אינטרס, אינו נפסל לעדות. לכן, עדים החותמים על שטר הלוואה בריבית, אף שהם עוברים על עבירה דרבנן, אינם נפסלים לעדות, שהרי אין להם רווח מכך שעוברים את העבירה, וכך פסק הרמ"א (חושן משפט סימן לד סעיף ג).
הבדל משמעותי נוסף בין פסולי עדות מדרבנן לפסולי עדות מן התורה הוא, שמי שפסול לעדות מן מדרבנן, נפסל רק אם בית דין הכריזו עליו כעל עד פסול. היות שבימינו נדיר מאוד שאירוע כזה מתרחש, חשוב לדעת אם פסולו של העד הוא מן התורה או מדרבנן.
כנקודה אחרונה נציין, שעל מנת להיפסל לעדות, על העד לדעת שמה שהוא עושה אסור. שכן, מהותו של הפסול של עד רשע הוא הסברא, שהיות שמוכן לעבור עבירות, יהיה מוכן גם להעיד לשקר. והתורה נתנה נאמנות מוחלטת לעדים, רק מתוך הנחה שחזקתם שאינם משקרים. לכן, אדם העובר עבירות משום שאיננו יודע שאלו מעשים אסורים, אין בכך ראיה שיעיד עדות שקר, שזהו איסור ברור וידוע, ולכן אין הוא נפסל לעדות.
פסול נשים לעדות
גם נשים פסולות לעדות מן התורה, ודין זה הוא גזירת הכתוב. עם זאת, במצבים מסויימים, היו תקנות בימי הראשונים לקבל עדות נשים. הרמ"א (חושן משפט סימן לה סעיף יד) כותב:
תקנת קדמונים הוא דבמקום שאין אנשים רגילים להיות, כגון בבית הכנסת של נשים (=עזרת נשים) או בשאר דבר אקראי שאשה רגילה ולא אנשים, כגון לומר שבגדים אלו לבשה אשה פלונית והן שלה, ואין רגילים אנשים לדקדק בזה, נשים נאמנות. ולכן יש מי שכתב דאפילו אשה יחידה, או קרוב או קטן, נאמנים בענין הכאה ובזיון ת"ח או שאר קטטות ומסירות, לפי שאין דרך להזמין עדים כשרים לזה, ואין פנאי להזמין. והוא שהתובע טוען ברי.
עם זאת, תקנות אלו צומצמו מאוד על ידי האחרונים, כמבואר בפתחי תשובה שם. יתכן שמן הראוי לתקן מחדש תקנות מעין אלו גם בדורנו. כמו כן, חשוב להדגיש, שפסלותם של עדים מסויימים, אינה פוסלת אותם באופן מוחלט. במקום אחר עסקנו בשאלה אם כאשר הדיין מאמין באופן מלא לאדם, אף אם הוא פסול לעדות, הוא רשאי לסמוך על עדותו משום ש'אין לדיין אלא מה שעיניו רואות'.
טעם פסול נוגע
הגמרא במסכת בבא בתרא (מד:) אומרת, שאם ראובן מכר שדהו לשמעון, ובא לוי, ורוצה לטרוף וטוען שהקרקע שביד שמעון גזולה, אין ראובן יכול להעיד לטובת שמעון. הטעם הוא, שלראובן יש אינטרס שהקרקע תישאר ביד שמעון, כדי שאם יבואו המלוים של ראובן, יוכלו לגבות משמעון את הקרקע בחובם, ואחרת יהיה ראובן בבחינת 'לוה רשע ולא ישלם'.
הר"י מיגאש שואל, מדוע אומרים שראובן נוגע – וכי ראובן מעדיף להיות עד שקר, מאשר להיות 'לוה רשע ולא ישלם' – הרי בכל מקרה הוא רשע?!
הר"י מיגאש מתרץ שני תירוצים: התירוץ הראשון הוא, שפסולו של נוגע איננו מחשש שמא הוא משקר, אלא הנוגע דינו כקרוב. וכשם שקרוב פסול לעדות, אף כשאין חשש שישקר, כך גם הנוגע פסול.
התירוץ השני הוא, שראובן מעדיף להיות עד שקר, שהרי רק הקב"ה יודע על רשעתו, מאשר להיות רשע בעיני הבריות. תירוץ זה מניח, שעד הנוגע, פסול לעדות מחשש שקר. ואף שסתם עד אינו חשוד לשקר, כתב הרא"ש (מכות פרק א סימן יג) בשם הראב"ד הוא, שעד הנוגע, נחשב כבעל דין, ובבעל דין חושדים שישקר.
האחרונים התקשו בתירוץ הראשון של הר"י מיגאש, שפסול נוגע הוא מטעם קרוב – כיצד מועילה הודאה של אדם לחובת עצמו, הרי הוא כנוגע, ונוגע פסול להעיד מדין קרוב? ואמנם, הש"ך (חושן משפט סימן לז סק"א) כותב, שכאשר הנוגע מעיד לרעת עצמו, הוא אינו נוגע, ושוב אינו קרוב. אבל למעשה, הש"ך עצמו כותב, שהטעם העיקרי לפסול קרוב הוא מטעם חשש משקר, וכן כתבו גם הסמ"ע (שם סק"א) ונתיבות המשפט (שם סק"א).
אחת הנפק"מ מטעם הפסול של העד קשורה לדיני שטרות. שטר שחתום עליו עד, שבזמן החתימה היה עד כשר, וכעת הוא עד פסול, אם הפסול הוא מגזירת הכתוב, כדוגמת פסול קורבה, הרי בזמן שנחתם השטר היה השטר כשר, ולכן גם כעת השטר כשר (בבא בתרא קנט.). אולם, אם הפסול הוא מחשש משקר, יש לחשוש שמא השטר לא נחתם בזמן הכתוב בו, אלא מאוחר יותר, כאשר העד כבר היה פסול, והעד שיקר וכתב זמן מוקדם – מהזמן שהוא עוד היה כשר.
נוטל שכר להעיד
המשנה במסכת בכורות (מט.) אומרת, שמי שנוטל שכר להעיד, עדותו בטלה. הטעם לכך הוא, שעדות היא מצווה, ואדם מצווה לעשותה בחינם. חכמים קנסו את מי שמשלם לעד, שעדותו תהיה בטלה. אמנם, אין דינו של הנוטל שכר להעיד כדין כל עד פסול, שכן, אם יחזיר העד את הכסף שקיבל, חוזרת עדותו להיות כשרה (שולחן ערוך חושן משפט סימן לד סעיף יח).
כאמור, פסול הנוטל שכר להעיד הוא רק מדרבנן. לדעת קצות החושן (סימן לד סק"ד), גם אם העד מקבל שכר רק מצד אחד, הוא פסול רק מדרבנן. הוא אינו נקרא נוגע, כיוון שאין הנגיעה מתייחסת לתוכן העדות, אלא הנגיעה היא לעצם היותו מעיד. רק כאשר הנגיעה מתייחסת לתוכן העדות, העד פסול מן התורה.
אולם, נתיבות המשפט (סימן לד סק"י) סבור, שגם כאשר העד נוטל שכר מאחד מבעלי הדין בלבד, פסולו מן התורה. הפסול של הנוטל שכר להעיד, מתייחס למי שנטל שכר משני הצדדים בשווה, שאז הוא אינו נוגע, אבל מדרבנן עדותו פסולה.
מתי מותר ליטול שכר להעיד
אף שאמרנו שעד אינו רשאי ליטול שכר כדי להעיד, אין פירושו של דבר שהוא מצווה להפסיד ממון כדי להעיד. לכן, התירו לעד ליטול שכר בטלה, דהיינו לשלם את הפסד הרווחים שהיה יכול להרוויח בזמן שהלך להעיד, כגון משכורת וכדומה.
הרמ"א (חושן משפט סימן לד סעיף יח) כותב, שאמנם אסור ליטול שכר להעיד, אולם מותר ליטול שכר כדי ללכת לראות עדות. דהיינו, כאשר העד יודע את העדות, מוטלת עליו החובה להעיד. אולם, כאשר העד אינו יודע את תוכן העדות, מותר לו ליטול שכר כדי לראות את הדבר שעליו יעיד אחר כך.
עדות מומחה
מה מעמדו של עד מומחה? האם מותר לשלם לו על עדותו? מקובל בבתי הדין, שמותר לעד ליטול שכר על מומחיותו. הסיבה היא, שלעדותו של עד מומחה אין מעמד אמיתי של עדות, שכן הוא אינו מעיד על עובדות מסויימות, אלא בא לתת ידע כללי לדיינים. על כן, אין לו דין של 'נוטל שכר להעיד'. מאידך, אם אחד מבעלי הדין שילם לעד המומחה לבדו, העד המומחה נוגע בעדותו, ולכן לעדות כזו אין משקל בבית הדין, אם הצד השני מכחיש את אותה.
מסיבה זו, כאשר מכינים תיק לבית הדין, חבל לבזבז כסף על השגת עדויות של עדים מומחים, במקום שהצד השני עלול להכחיש את חוות דעתם. שכן, בית הדין יצטרך להביא עדות נוספת, על חשבון שני הצדדים בשווה.