אין שלם יותר מלב שבור
אנו קוראים בפרשה על מומי הכהנים. כהן בעל מום אינו מפסיק להיות קדוש. הוא עדיין יכול לאכול קדשי קדשים, אבל הוא אינו יכול לעבוד במקדש.
בין המפרשים אנו מוצאים מספר נימוקים. הרמב"ם (מורה נבוכים חלק ג פרק מה) כותב, שעבודת המקדש צריכה להיות בפאר והדר כדי להרבות את ההתפעלות שלנו מן המקדש, התפעלות שמובילה ליראה.
יתכן שאין כאן רק עניין של ההתפעלות בלב הבאים, אלא גם הגדרה של הצורך לעבוד במקדש בשלמות. רש"י מסביר שהבעיה בכהן בעל מום היא כמו קרבן בעל מום: אין ראוי להביא קרבן למלך כשהוא לא קרבן מושלם ככל האפשר. באותו האופן, גם הכהנים העובדים במקדש צריכים להיות ביטוי לשלמות.
ועם זאת, פסול בעלי מומים הוא עניין בעבודת המקדש, ולא מחוצה לו. כך אומר המדרש: ”אמר ר' אבא בר יודן: כל מה שפסל הקדוש ברוך הוא בבהמה, הכשיר באדם. פסל בבהמה עוורת או שבור או חרוץ או יבלת, והכשיר באדם לב נשבר ונדכה“.
העבודה במקדש היא ביטוי לשלמות חד פעמית, כזו שאין חוזרים עליה מדי יום. מום חיצוני באדם אינו תנאי לעבודת ה' בעולם שמחוץ למקדש. בחפצים, ישנן דרישות הלכתיות ופרטי הלכה שמגדירים את כשרותו של חפץ כלשהו, גם בתחום המצוות. אבל באדם הכשיר לב נשבר ונדכה.
בעבר היו האנשים בוחנים אנשים על פי מראם החיצוני. אדם שחור אינו אדם לבן, אדם נכה הוא אדם פגום, וכן על זו הדרך. אבל ההלכה מורה לנו, שכשאנו בוחנים אחרים, ואת עצמנו, אל לנו להסתכל על החיצוניות. לב טהור ורוח נכון, הם הדברים שאותם מחפש הקב"ה, והם הדברים שבהם נמדדת קדושתו של אדם. המראה החיצוני, מומים ומוגבלויות כאלו ואחרות, משמעותיים הרבה פחות.