אסור לספור אנשים מישראל ללא צורך (רמב"ם הלכות תמידים פרק ד הלכה ד; מגן אברהם סימן קנו סק"ב). יש שכתבו שאיסור זה הוא איסור דרבנן חמור, שכן הוא נלמד מדברי הנביאים (חוות יאיר סימן ט ועוד פוסקים), ויש שכתבו שהוא רק מעין מידת חסידות (שו"ת פני מבין).
גם כאשר סופרים לצורך, אין לספור את האנשים בעצמם, אלא על ידי ספירת דבר אחר. ניתן לספור פריטי לבוש כגון כיפות וכיו"ב. גם ספירת אצבעות בהצבעה נחשבת ספירה על ידי דבר אחר.
הגדרת ספירה 'לצורך' היא, כל צורך בעל חשיבות, ולאו דווקא לצורך מצווה.
כאשר סופרים במחשבה בלבד בלי דיבור, ניתן לספור גם את האנשים בעצמם.
נימוקים
סוגיות הגמרא היסודיות
ארבע סוגיות עיקריות קשורות למנין בני ישראל, ומבוססות על שלוש פרשיות בתנ"ך. בפרשת כי תשא אומרת התורה:
כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם.
ומשמע, שאם מונים את בני ישראל בלי לתת כופר, יהיה נגף בעם.
ובסוף ספר שמואל ב, מופיע סיפור המפקד של בני ישראל על ידי יואב בן צרויה במצוות דוד, ובו אכן התרחש נגף בעם.
פרשה שלישית שקשורה לעניין, היא מפקד בני ישראל על ידי שאול, לפני המלחמה שלו להגנת יושבי יבש גלעד (שמואל א, יא) ולפני מלחמת עמלק (שם טו).
סוגיית הגמרא בברכות
הסוגיה הראשונה היא במסכת ברכות (סב:):
"אם ה' הסיתך בי ירח מנחה" – אמר רבי אלעזר: אמר ליה הקדוש ברוך הוא לדוד מסית קרית לי? הרי אני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו. דכתיב כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם ונתנו איש כפר נפשו וגו'. מיד ויעמד שטן על ישראל, וכתיב ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל. וכיון דמנינהו לא שקל מינייהו כופר, דכתיב ויתן ה' דבר בישראל מהבקר ועד עת מועד.
פשטות דברי הגמרא היא, שדוד מנה את בני ישראל בלי לקחת כופר עליהם, ולכן הם ניגפו.
סוגיית הגמרא ביומא
הסוגיה השניה היא במסכת יומא (כב:). הגמרא שם דנה על דברי המשנה (שם כא.):
בראשונה, כל מי שרוצה לתרום את המזבח – תורם. ובזמן שהן מרובין – רצין ועולין בכבש, כל הקודם את חבירו בארבע אמות – זכה. ואם היו שניהן שוין – הממונה אומר להן: הצביעו. ומה הן מוציאין – אחת או שתים. ואין מוציאין אגודל במקדש.
הגמרא מתייחסת לאופן ההגרלה הזה, ושואלת, מדוע מנו את אצבעותיהם של הכהנים:
ונימנינהו לדידהו? מסייע ליה לרבי יצחק, דאמר רבי יצחק: אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה, דכתיב ויפקדם בבזק… אלא מהכא, וישמע שאול את העם ויפקדם בטלאים.
כאן אומרת הגמרא שיש איסור במניית בני ישראל, ואפילו לדבר מצווה, כלומר לצורך.
סוגיית הגמרא בפסחים
סיפור דומה לסיפור של דוד המלך מוזכר בגמרא במסכת פסחים (סד:):
תנו רבנן: פעם אחת ביקש אגריפס המלך ליתן עיניו באוכלוסי ישראל. אמר ליה לכהן גדול: תן עיניך בפסחים. נטל כוליא מכל אחד, ונמצאו שם ששים ריבוא זוגי כליות, כפלים כיוצאי מצרים חוץ מטמא ושהיה בדרך רחוקה. ואין לך כל פסח ופסח שלא נמנו עליו יותר מעשרה בני אדם, והיו קוראין אותו פסח מעובין.
גם כאן, אגריפס מנה את העם באמצעות כליות הפסחים, ולא בצורה ישירה. עוד יש לציין, שברור שאין כאן מנין מדוייק, שהרי הוא מנה רק את הפסחים, ולא את האנשים, וקל וחומר שלא את הטמאים ואלו שהיו בדרך רחוקה.
סוגיית הגמרא בשבת
הסוגיה השלישית היא משנה במסכת שבת (קמח:):
מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו, אבל לא מן הכתב.
כאן נראה, שמותר לאדם למנות את רשימת האורחים שלו. פשטות הדברים היא, שהכוונה היא שמונה את מספר האורחים כדי להתאים את מספר האורחים למספר המנות.
טעם האבחנה בין סוגיית הגמרא ביומא לסוגיה בברכות
הדיון העיקרי שבו צריך לדון, הוא שאלת היחס בין סוגיית הגמרא ביומא לסוגיה במסכת ברכות, תוך התייחסות גם לפשטי המקראות בשלושת הפרשיות בתנ"ך שציינו לעיל.
המהרש"א (בחידושי אגדות ביומא שם) דן בשאלת היחס בין הסוגיות:
אסור למנות את ישראל כו'. והא דלא מייתי ליה איסורא ממנין דמשה בחצאי שקלים ולא מנה אותן להדיא כמפורש ביה ולא יהיה בהם נגף גו' דמשמע שהמנין שולט בו עין הרע להביא נגף?
יש לומר, דאיכא לפרושי דלקח מהם חצאי שקלים לכפרה על שחטאו בעגל, כמ"ש לכפר על נפשותיכם ולהגין בכך עליהם שלא יהיה בהם נגף. אבל במנין בזק לא שייך לכפרה אלא משום איסור מנין…
קושיית המהרש"א היא רק על השאלה, מדוע הגמרא ביומא אינה לומדת מהפסוק בכי תשא את איסור המנין. תשובתו היא, שבפסוק בכי תשא אפשר להבין, שאין איסור מנין קבוע. אלא שבמנין של משה נצטווה משה גם לקחת מחצית השקל לכפרה על חטא העגל. אבל אין בכך עניין לדורות. לעומת זאת, בסיפור של המנין של שאול, הספירה בטלאים נעשתה כדי שלא לספור כרגיל.
כעין תירוץ זה כותב גם הרא"ם על בפרשת כי תשא (שם ל, יב):
כמו שמצינו בימי דוד. מכאן משמע שׁהדֶבֶר שנגזר בימי דוד, היה מפני שמנאם לגלגלותם ושלט בהם עין הרע. וקשה, וכי דוד לא קרא בימיו זאת הפרשה שגזרה שלא ימנם לגלגלות אלא על ידי חצאי השקלים. ואם הוא לא קראה, איך לא נמצא שום אחד מאנשי דורו להודיע לו?
ושמא יש לומר, שמפני שראו שכתוב בה "ולקחת את כסף הכפורים מאת בני ישראל ונתת אותו על עבודת אהל מועד", שהם האדנים, כמו שמבואר בפרשת אלה פקודי (לח, כז), חשבו שלא היתה הגזרה הזאת אלא לפי שעה, בעבור האדנים.
וגם הרמב"ן (שם) אומר שדוד חשב שהפסוקים בפרשת כי תשא הם הוראת שעה.
זה אמנם יישוב למקור לימוד הפסוקים, ואולי גם דרך הסבר לטעותו של דוד, אולם אין בכך כדי ליישב את לימודי הפסוקים כשלעצמם. שכן, על פי אותו תירוץ, הפסוק בכי תשא אינו יכול לשמש מקור לאיסור לספור את בני ישראל, ואילו הגמרא בברכות אומרת שדוד נכשל בפסוק בפרשת כי תשא, שהוא דבר שכל תינוק של בית רבן יודע אותו.
בעיון יעקב (לרב ריישר) על הסוגיא ביומא כתב לתרץ, שהאיסור הנזכר בפרשת כי תשא מתייחס למנין הנעשה שלא לצורך. ביחס למנין לצורך, האיסור מופיע במסכת יומא.
תירוץ נוסף כותבים האחרונים בשם החיד"א (יעיר אוזן מערכת המ' אות כד), שהסוגיה בברכות מדברת על מנין של כל העם, ואילו הגמרא ביומא מחדשת איסור גם במנין של חלק מעם ישראל, שהרי שאול לא מנה את כל העם.
הרב אשר וייס (מנחת אשר לבמדבר סימן א, מופיע גם כאן) מציע עוד חילוק. הוא חוקר, האם האיסור הוא בתוצאה, כלומר שמחמת שעל ידי הספירה נודע מספר בני ישראל, או שהאיסור הוא במעשה הספירה, בעצם תהליך הספירה. לדעתו, הגמרא בברכות והגמרא ביומא עוסקות בשני הפנים השונים של האיסור הזה.
הגמרא בברכות אומרת שיש עין הרע כאשר סופרים את כל בני ישראל. וכעין דברי רש"י בפירושו לתורה בכי תשא:
ולא יהיה בהם נגף – שהמנין שולט בו עין הרע והדבר בא עליהם.
לעומת זאת, בגמרא ביומא המנין בכלל לא נועד כדי למנות את הכהנים, אלא רק כדי להחליט איזה כהן יזכה בפיס. והגמרא אומרת, שגם בכך יש איסור. כי בעצם תהליך הספירה יש איסור.
אם מקבלים גם את תירוצו של החיד"א וגם את תירוצו של העיון יעקב, נמצא שאסור לספור גם חלק מבני ישראל, ואפילו כאשר הדבר נעשה לצורך. אלא, שלפחות כאשר הספירה נעשית לצורך, מותר לעשותה כאשר לא סופרים את האנשים ישירות, אלא סופרים חפץ אחר. גם הרמב"ן בפירושו לתורה (במדבר א, א) כותב, על פי המדרש, שכאשר הספירה נעשית שלא לצורך, היא אסורה בכל אופן, גם אם סופרים על ידי דבר אחר.
יישוב הסוגיה במסכת שבת
על פי דברינו עד עתה, גם כאשר סופרים לצורך, יש לספור דווקא חפץ אחר, ולא לספור אנשים בעצמם. אלא שעל כך קשה מהמשנה במסכת שבת, שבה נראה שמותר למנות בעל פה את מספר האורחים.
בשו"ת חתם סופר (קובץ תשובות סימן ח) נשאל ע"י בעל פאת השולחן, שדן בארגון צדקה שאסף כסף עבור העניים. האיסוף היה פרטני, כך שעבור עניים שונים אספו סכומי כסף שונים, ורצו לרשום בצד שמו של כל עני, את התורמים ואת סכומי הכסף.
ראשית, פאת השולחן כותב, שאין כאן מנין של האנשים, אלא של התרומות הנאספות. אבל אגב דיון זה, בעל פאת השולחן מציע עוד כמה אבחנות בענייני ספירת אנשים, שנועדו להסביר, כיצד מתירה המשנה בשבת למנות את האורחים:
וברירא מילתא שעיקר האיסור למנות את ישראל הוא משום עינא בישא, והיינו כשמונים את האנשים בעצמם בגופם ובפניהם, אבל לא כשמונים את הכופר, או את הטלאים, או אפילו האצבעות שאינם גופי האנשים עצמם, וכמ"ש בספר הערוך ערך אצבע, שאסור למנות האנשים כי אם האצבעות. ובהכי ניחא מאי דתנן מונה אדם את אורחיו וכו'.
לדעתו, האיסור הוא רק כאשר סופרים את האנשים כשהם בפני המונה. אבל מניית האנשים שלא בפניהם מותרת, כי מניית האנשים שלא בפניהם היא כמו מניית הטלאים. ועוד כתב לחלק, שרק מנייה בעל פה אסורה, אבל מניית האנשים מן הכתב, מותרת.
החת"ם סופר עצמו חולק על הפאת השולחן, וכותב שאסור למנות גם שלא בפני האנשים, ואסור למנות גם מן הכתב. לכן כל מה שמותר הוא לרשום בצד כל עני, את סכומי הכסף שהוא קיבל.
למסקנת החתם סופר, אם המנין שלא לצורך כלל, אסור לעשותו אפילו על ידי דבר אחר, וכדעת הרמב"ן שהוזכרה לעיל. מנייה לצורך מצווה גם היא אסורה, אא"כ היא נעשית ע"י מחצית השקל לכפרה על בני ישראל. מה שמדברת עליו הסוגיה במסכת יומא, הוא מנין שעניינו אינו לספור את מספר האנשים, אלא רק כדי להטיל פיס (וכפי שהזכרנו לעיל בשם הרב אשר וייס), ואז מותר לספור ע"י אצבעות וכדומה, ולא על ידי מנין האנשים עצמם.
כדי להסביר את המשנה בשבת אומר החתם סופר, שגם שם לא מדובר במניית האורחים, אלא רק בכתיבת או הזכרת רשימת המנות לכל אורח בנפרד, בלי למנות אותם.
אמנם, פשטות הדברים היא שהמשנה מתירה גם למנות את האורחים בעצמם, וכפי שנראה מהסוגיה שם. וכפי תירוציו של הפאת השולחן, שמנין האורחים שלא בפניהם, או מנין מן הכתב אפילו בפניהם, מותרים.
וכן נקט גם הרב אשר וייס (שם).
ספירת אצבעות – האם נחשב דבר אחר
בגמרא ביומא מבואר, שאף שאסור למנות את הכהנים, מותר למנות את האצבעות. מדוע זה שונה?
שני כיוונים נאמרו בדבר.
יש שהבינו, שספירת האצבעות נחשבת ספירה על ידי דבר אחר. כך פשטות לשון הרמב"ם (הלכות תמידים פרק ד):
הלכה ג: כיצד מפיסין עומדין בהיקף ומסכימין על מניין שמונים מאה או אלף או כל מניין שיסכימו עליו, והממונה אומר להם הצביעו והן מוציאין אצבעותיהן אחת או שתים, ואם הוציא שלש מונין לו שלש, ואין מוציאין גודל במקדש מפני הרמאים שהגודל קצר ונוח להוציאו ולכפותו, והמוציא גודל אין מונין אותו לו, ומתחיל הממונה למנות מן האיש הידוע שהסיר מצנפתו תחילה, ומונה על אצבעותיהן וחוזר חלילה עד שישלים המניין שהסכימו עליו והאיש ששלם המניין אצל אצבעו הוא שיצא בפייס ראשון לעבודה. הלכה ד: ולמה מונה המניין שהסכימו עליו על האצבעות שהוציאו ולא היה מונה על האנשים עצמן לפי שאסור למנות ישראל אלא על ידי דבר אחר שנאמר ויפקדם בטלאים.
הרמב"ם אומר שאסור למנות אנשים ומותר למנות אצבעות, שזה מנין על ידי דבר אחר. זוהי ההבנה הפשוטה של דבריו. וכן כתב הפאה"ש שהזכרנו לעיל. וכן נראה גם מדברי המגן אברהם (סימן קנו סק"ב):
אסור למנות ישראל אפי' אינו מכוון למנות רק להטיל גורל אפי' לדבר מצוה אלא מוציאין אצבעותיהם ומונין אצבעותיהם.
המגן אברהם אינו עוסק במנין המסויים של הגורל, ואף על פי כן, הוא כותב שמותר למנות אצבעות.
אמנם, החת"ם סופר (שהזכרנו לעיל) מפרש אחרת. לדעתו, מה שכותב הרמב"ם הוא, שהמונה היה מונה אצבעות, שהרי אין לו עניין בכלל במספר האנשים, וכן כתב גם באגרות משה (יורה דעה ג קיז אות ב):
ולא דמי לספירת האצבעות. לא מבעיא להרמב"ם שם ה"ג שמונים כמה אצבעות שהוציא חוץ מן האגודל שהוא ממש ספירת אצבעות ולא ספירת האינשי, אלא אף לפרש"י שאין מונין אף ממי שהוציא שתים ושלש אלא אחד נמי עכ"פ, הרי הוא דוקא כשהוציאו אצבעותיהן אבל בלא הוציאו האצבעות לא שייך לומר דיאמר שמונה האצבעות שהיה זה רק פטומי בעלמא דספירת אצבע אחת מכל אדם הרי הוא בהכרח ספירת האינשי דלא שייך להתחלק, אבל כשהוציאו האצבעות שמותר משום שהרי אפשר לענין המציאות שלא יוציאו כל הכהנים שבאו שנמצא אז בהכרח רק ספירה על אצבעות שהרי לא שוין מספר האצבעות למספר האינשי שנמצאים שם, שלכן אף כשכל הכהנים הוציאו את האצבעות אין זה מספר ברור להמונה על האינשי דאולי אף שבא תחלה להפיס נזדמן שנתחרט או שהוקשה לו להוציא את אצבעו מאיזה טעם, שלכן יוכל המונה לומר שיודע רק מספר האצבעות ולא מספר האינשי.
בעמוד הימיני (סימן יג) כותב שהמנהג הפשוט הוא כשעושים הצבעות למנות אצבעות או ידים, וכן נראה עיקר, גם בגלל שכך המנהג, וגם בגלל שמדובר באיסור שאינו מופיע בסדר הרגיל של דברי הפוסקים, אלא רק כהערה ברמב"ם.
ספירה במחשבה
כף החיים (נה, יא) מתיר לספור במחשבה. כך מסיק גם הציץ אליעזר (חלק ז סימן ג – קונטרס מפקד התושבים, ראה שם בסוף פרק ח במסקנות אות כא, שאולי אפילו לדבר הרשות מותר).