מקורות רבים מראים, שמלבד המצוות המפורשות, אנו נדרשים לעשות גם את הדברים שהשכל והמוסר מחייבים אותם. כך יש להבין את לשון הכתוב (דברים ו, יח) "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה' ", וכפי שמפרש הרמב"ן שם:
ולרבותינו בזה מדרש יפה, אמרו זו פשרה ולפנים משורת הדין. והכוונה בזה, כי מתחלה אמר שתשמור חקותיו ועדותיו אשר צוך, ועתה יאמר גם באשר לא צוך תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו, כי הוא אוהב הטוב והישר.
אלא שכפי שנראה, לפעמים, המוסר הוא גורם מחייב ממש מבחינה הלכתית, ולפעמים הוא רק הנחיה אתית, ולא חיוב גמור.
המוסר כמחייב – הציווים לבני נח
חובה זו באה לידי ביטוי, לדעת חלק מהמפרשים, גם בהקשר הלכתי נוסף, והוא הציוויים לבני נח. רב ניסים גאון, בהקדמתו למסכת ברכות כותב:
כי כל המצוות שהם תלויים בסברא ובהבנת הלב כבר הכל מתחייבים בהם מן היום אשר ברא אלוקים אדם על הארץ.
כלומר, גם בני נח, מצווים במצוות שהשכל מחייבן[1]. וכן כותב גם הנצי"ב בהסכמתו ל"אהבת חסד" של החפץ חיים
כן נראה גם מדברי החזקוני (בראשית א, כא):
ואם תאמר איך נענשו דור המבול מאחר שלא נצטוו במצוות?
אלא יש לומר, יש כמה מצוות שחייבים בני אדם לשומרן מכח סברת הדעת אעפ"י שלא נצטוו עליהן, ולפיכך נענשו. כמו קין שנענש על שפיכות דמים אעפ"י שלא נצטוה על כך.
וכך יש להבין אולי את דברי הרמב"ן (בראשית ו, יג), ביחס לשאלה למה נחתם גזר דינם של אנשי דור המבול דוקא על החמס:
והטעם מפני שהיא סיבה מושכלת אין להם בה צורך לנביא להזהיר, ועוד שהוא רע לשמים ולבריות.
אלא, שכפי שציינו לעיל, לא כל ציווי מוסרי הופך להלכה מחייבת.
בין ציווי מוסרי להלכה
במקרים רבים, התורה אומרת שיש ציפיה מוסרית כלשהי מהאדם, אבל היא לא הופכת להנחיה הלכתית מחייבת. כך למשל כאשר לא התבצע קנין מלא, אומרת המשנה בבבא מציעא (פרק ד משנה א):
נתן לו מעות ולא משך הימנו פירות – יכול לחזור בו. אבל אמרו: מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה הוא עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדבורו.
וכן בדיני נזיקין, יש מצבים שבם פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, ובדיני השבת אבדה לעיתים פטור מהשבת אבדה, אבל צריך להחזיר לפנים משורת הדין ועוד.
אחד ההסברים לכך שהתורה מצווה על מצוות שבין אדם לחברו הוא כדי להכתיב את הגבול המדוייק שבו מסתיים הציווי המחייב, והופך להנחיה מוסרית, שאינה מחייבת באותה רמה. כך למשל כותב רס"ג (אמונות ודעות מאמר שלישי)[2]:
וכיון שאמרתי זה הכלל בשני חלקי המצות, והם השכליות והשמעיות, ראוי שאבאר מה היה הצורך לשלוחים ולנביאים. כי שמעתי כי יש אנשים שאומרים כי אין לבני אדם צורך לנביאים, וששכליהם מספיקים להם להישירם במה שיש בהם מן הטוב ומן הרע. ושבתי אל מבחן האמת וראיתי בו, שאם היה הדבר כמו שאמרו, הבורא יודע בו יותר מהם ולא היה שולח שלוחים, כי איננו פועל מה שאין לו ענין. ואחר כך הסתכלתי בענין, ומצאתי צורך הברואים אל השלוחים צורך גדול, לא מפני המצות השמעיות בלבד, להודיע אותם, אך מפני המצות השכליות, כי המעשה בהם לא ישלם כי אם בשלוחים, שיעמידו בני אדם עליהם. ומזה שהשכל דן בהודאה לא-ל על טובתו, ולא שם גבול להודאה ההיא, לא ממאמר מזמן ותכונה, והצטרכו לשלוחים. ושמו לו גבול, וקראוהו תפלה. ושמו לו עתים ומאמרים מיוחדים ותכונה מיוחדת ומגמה מיוחדה. ומזה שהשכל הרחיק הנאוף, באין בו גבול מושם, האיך תהיה האשה נקנית לאיש, עד שתשוב כאשת איש. היהיה זה בדבור בלבד, או בממון בלבד… ובאו הנביאים ואמרו: במהר ושטר ועדות. ומזה כי השכל מרחיק הגנבה, ואין בו איך יהיה הממון ברשות האדם…
עוד יש לציין, אנו מוצאים מצוות בתורה שאינן תואמות את המוסר המקובל היום, כגון היחס אל מוסד העבדות, מעמד האשה, ועוד. כיוון שלא כל הנחיה מוסרית הופכת לעניין הלכתי, יש לשאול, באילו מצבים ניתן להגביה או לשנות את הרף המוסרי, כהנחיה הלכתית, או כהדרכות מעשיות, גם אם אינן הלכתיות.
שאלה זו היא הנושא של סדרת המאמרים שלפנינו.
________________________________________________________________
[1] וכן כותב גם הנצי"ב בהסכמתו ל"אהבת חסד" של החפץ חיים: "דבאמת כלל גמילות חסדים היא קיום העולם וכדכתיב עולם חסד יבנה. והיא חובת האדם וזהו צורתו… ומשום הכי גם אומות העולם מצווים על גמ״ח [והא דלא מנה התנא בסנהדרין במצוות שאומות העולם חייבים, מבואר שם דף נ״ח:, דקום ועשה לא קחשיב. וכן הוא לשיטת הפוסקים דעכו״ם מצווה על פו״ר וכמו שכתבנו ב׳העמק שאלה׳ סי׳ קס״ה אות ב׳ בס״ד]. ומשום הכי נתחייבו אנשי סדום כליה בשביל שלא החזיקו יד עני ואביון והשחיתו צורת האדם".
[2] וכן הוא בספר העיקרים (מאמר ג פרק כד) ובכוזרי (מאמר שלישי אות ז).