***נכתב כתשובה לשאלה של מורה, בהיותי רב אולפנה

במסגרת לימודי הסטוריה לומדים באולפנה שלנו גם על הנצרות והאסלאם. במכללות לאומנות לומדים על הסמלים הנוצריים במסגרת לימודי אומנות. בבתי ספר רבים מלמדים את האבולוציה במסגרת לימודי ביולוגיה ומדעים, ואת ביקורת המקרא במסגרת שיעורי תנ"ך. הדברים נעשים גם בשל האילוץ של תכנית הלימודים, ובחלק מהמקומות מתוך מבט יותר 'לכתחילאי'.

מטרת המאמר הזה היא לתת כיוון לשאלה אילו דברים מותר ללמד, אילו דברים רצוי ללמד, ואילו דברים אסור ללמד, ולמה.

חשוב להדגיש, שלא נעסוק במסגרת מאמר זה בסוגיא הכללית של לימודי חול לעומת לימודי קודש. כותב מאמר זה מחזיק בדעה שלימודי חול בכללותם תורמים ללימודי הקודש, ובכלל, רוחב אופקים מרחיב דעתו של אדם, ולכן יש ללמוד גם ידע כללי, ולא רק לימודי קודש[1]. הדיון שלנו הוא סביב דברים שאין לגביהם רק שאלה של 'ביטול תורה', אל של דברים המעודדים כפירה.

האם יש דבר כזה 'ידע מסוכן'?

המשנה בתחילת פרק חלק (סנהדרין צ.) אומרת:

כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר. ואלו שאין להם חלק לעולם הבא: האומר אין תחיית המתים מן התורה ואין תורה מן השמים, ואפיקורוס. רבי עקיבא אומר: אף הקורא בספרים החיצונים…

ובגמ' (ק:) מבואר, שהכוונה היא לספרי מינים. רש"י במקום מפרש, שהכוונה ל'ספרי הגלחים', דהיינו ספרי עבודה זרה.

ובגמרא במסכת שבת (קמט.) נאמר:

תנו רבנן: כתב המהלך תחת הצורה ותחת הדיוקנאות – אסור לקרותו בשבת. ודיוקנא עצמה – אף בחול אסור להסתכל בה, משום שנאמר אל תפנו אל האלילים. מאי תלמודא? – אמר רבי חנין: אל תפנו אל מדעתכם.

המאירי במקום מפרש את האיסור:

ודיוקני עצמה אסורה אף בחול להביט בה שהם דברים המושכים לבו של אדם ומפנים אותו לבטלה ומיאשים אותו מעבודת בוראו.

מדברי המאירי נראה, שהאיסור הוא בכל מקום שאדם מסתכל בדברי הבל[2]. אולם, התוספות לא פירשו כן. שכן התוספות סייגו את האיסור:

ודיוקני עצמה אף בחול אסור – נראה דבשויה לשם עבודת גלולים אמר אבל לנוי מותר כדמשמע מבנן של קדושים דלא הוו מסתכלי בצורתא דזוזא מכלל דאחריני הוו מסתכלי.

וכן כתב גם הרא"ש (סימן ב), וכן פסק השולחן ערוך (יורה דעה קמב, טו):

אסור לשמוע כלי שיר של עבודת כוכבים או להסתכל בנוי עבודת כוכבים, כיון שנהנה בראייה.

מה תורף מחלוקתם של המאירי והתוספות? מלשונו של השולחן ערוך נראה, שהוא הבין שאיסור הפניה אל האלילים הוא חלק מאיסור הנאה מעבודה זרה. וכשם שאסור לשמוע כלי שיר של עבודת כוכבים, כך אסור גם להנות ממראיה של עבודה זרה. לפי זה, האיסור ממוקד דווקא בעבודה זרה.

שיטה שלישית לכאורה, היא שיטתו של הרמב"ם. הרמב"ם (הל' עבודה זרה ב, ב) כותב:

ספרים רבים חברו עובדי כוכבים בעבודתה היאך עיקר עבודתה ומה מעשיה ומשפטיה, צונו הקדוש ברוך הוא שלא לקרות באותן הספרים כלל ולא נהרהר בה ולא בדבר מדבריה, ואפילו להסתכל בדמות הצורה אסור שנאמר אל תפנו אל האלילים, ובענין הזה נאמר ופן תדרוש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו שלא תשאל על דרך עבודתה היאך היא אף על פי שאין אתה עובדה שדבר זה גורם להפנות אחריה ולעשות כמה שהן עושין שנאמר ואעשה כן גם אני.

הרמב"ם מפרש את האיסור 'אל תפנו אל האלילים' כהרחבה של עבודה זרה, ולא כסניף של ביטול תורה. אולם, האיסור אינו נובע מהאיסור להנות מעבודה זרה, כלשון השולחן ערוך, אלא מהחשש שמא אדם ימשך אחרי עבודה זרה[3]. מסיבה זו, הרמב"ם מציין, שהאיסור אינו בהנאה מחפץ של עבודה זרה, אלא מלימוד ספרי עבודה זרה, והעיון בחפצי עבודה זרה הוא רק הרחבה של האיסור. השלכה נוספת מדברי הרמב"ם היא, שמיד בהלכה הבאה (הלכה ג) הרמב"ם כותב שבדומה לאיסור ללמוד דברים המביאים לידי עבודה זרה, קיים איסור נוסף, לגבי לימוד דברי כפירה, הנלמד מן הפסוק 'ולא תתורו אחרי לבבכם'[4]:

וכל הלאוין האלו בענין אחד הן והוא שלא יפנה אחר עבודת כוכבים וכל הנפנה אחריה בדרך שהוא עושה בו מעשה הרי זה לוקה. ולא עבודת כוכבים בלבד הוא שאסור להפנות אחריה במחשבה אלא כל מחשבה שהוא גורם לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה מוזהרין אנו שלא להעלותה על לבנו ולא נסיח דעתנו לכך ונחשוב ונמשך אחר הרהורי הלב, מפני שדעתו של אדם קצרה ולא כל הדעות יכולין להשיג האמת על בוריו, ואם ימשך כל אדם אחר מחשבות לבו נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו… ועל ענין זה הזהירה תורה ונאמר בה ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים, כלומר לא ימשך כל אחד מכם אחר דעתו הקצרה וידמה שמחשבתו משגת האמת, כך אמרו חכמים אחרי לבבכם זו מינות ואחרי עיניכם זו זנות, ולאו זה אף על פי שהוא גורם לאדם לטרדו מן העולם הבא אין בו מלקות.

הכסף משנה מדגיש, שדברי הרמב"ם נובעים מדקדוק לשון הגמרא. הברייתא אומרת, שהאיסור להסתכל בדיוקנאות הוא משום 'אל תפנו אל האלילים', והגמרא שואלת מיד 'מאי משמע'? מה פירוש שאלת הגמרא – הרי המילה אלילים היא מילה ברורה, והאיסור  הוא לפנות אל האלילים. מדוע צריך להסביר את הפסוק? בשלמא לשיטת המאירי, האיסור הוא  על כל דבר הבל, ולאו דווקא על ענייני עבודה זרה. ולכן צריך לשאול כיצד לומדים זאת מן  הפסוק. אבל לשיטת הרמב"ם, הרי האיסור הוא פשט הפסוק, ואם כן, מדוע יש צורך לשאול על כך 'מאי משמע'? על כך כותב הכסף משנה:

ונראה לי דמשמע ליה דאל תפנו היינו שלא יפנה ללכת בדרכיהם ולא לאסור להסתכל בצורה אתא ולהכי בעי מאי משמע ומהדר ליה דנדרוש ביה אל תפנו אל מדעתכם דהיינו בהסתכלם בצורת העבודת כוכבים.

כשיטת הרמב"ם כותבים עוד ראשונים:

הרמב"ן על התורה (ויקרא יט, ד) מפרש את הפסוק 'אל תפנו אל האלילים':

ואמר אל תפנו אל האלילם – והוא מלשון ואם יפנה לבבך (דברים ל יז), אשר לבבו פונה היום (שם כט יז), יאמר שלא יפנה לבו באלילים להאמין שיהיה בהם תועלת או שיבאו העתידות אשר יתנבאו מהם, אבל יהיו הם וכל מעשיהם אפס ותוהו בעיניו, ולא תבא עתידות רק בגזרת עליון. וכך אמרו רבותינו (שבת קמט א) דיוקנות עצמן אסור להסתכל בהן, משום שנאמר אל תפנו אל האלילים, הכניסו אפילו ההסתכלות בהן בכלל האיסור שלא יתן דעתו בענינם כלל.

הרי שגם הוא פירש שטעם האיסור הוא משום חשש שמא האדם ימשך אחריהם, וכן כתב להדיא גם החינוך (מצווה ריג ומצווה שפז), וכן כתב הסמ"ג (לאוים סימן יד).

למעשה, גם את שיטת התוספות ניתן להבין אחרת מדברי השולחן ערוך. הרא"ש (בגמ' בשבת שם) מסביר את שיטת התוספות:

ודיוקנא עצמה אסור להסתכל בה אף בחול שנאמר אל תפנו אל האלילים. מאי גמרא אל תפנו אל מדעתכם נראה דבעשויה לע"ז הוא אף על פי שלא נעבדה עדיין אבל לנוי מותר כדמשמע מדבנן של קדושים דלא הוו מסתכלי בצורתא דזוזא מכלל דאחרים הוו מסתכלי.

הרי מבואר מדברי הרא"ש, שהאיסור להסתכל בדיוקנאות של ע"ז הוא אף שלא נעבדה עדיין, ואם כן ברור שכוונתו היא, שאף שאין איסור הנאה, אבל יש איסור הסתכלות, והיינו כדעת הרמב"ם וסיעתו. ואף  השולחן ערוך עצמו פסק את שיטת הרמב"ם (אורח חיים שז, טז):

מליצות ומשלים של שיחת חולין ודברי חשק, כגון ספר עמנואל, וכן ספרי מלחמות, אסור לקרות בהם בשבת; ואף בחול אסור משום מושב לצים, ועובר משום אל תפנו אל האלילים לא תפנו אל מדעתכם.

נמצא שישנו איסור תורה ללמוד דברים העלולים להביא את  האדם לידי כפירה ועבודה זרה, כמו ספרי עבודה זרה וספרי כפירה[5]. דהיינו, אכן קיים מושג כזה של 'ידע מסוכן', שאסור ללמוד אותו מחשש שמא הוא יביא אותנו לידי מכשול.

חשוב להדגיש, שאיסור זה אינו רק 'הנחיה כללית' ו'רוח התורה'. הרמב"ם וספר החינוך כותבים בפירוש, שאיסור זה הוא לאו ממנין הלאוים, שלוקים עליו[6]. לאור זאת, עלינו לשאול את עצמינו, כיצד מותר ללמד דתות שונות מן היהדות, או דברי כפירה.

 איסור כשיש חשש או איסור המגדיר את החשש?

השאלה הראשונה שאותה אני רוצה לבחון היא, האם האיסור קיים דווקא במקום שבו נראה שאכן יש חשש להימשך אחרי כפירה ועבודה זרה, או שהאיסור הוא לחשוש לכך, גם כאשר החשש אינו נראה לנו.

שיטת התוספות בעבודה זרה

כעין דוגמא לדבר ניתן ללמוד משיטת התוספות במסכת עבודה זרה (נ.). הגמרא שם מזכירה את רבי מנחם ברבי סימאי, המכונה 'בנן של קדושים'. קדושתו היתה בכך 'דאפילו בצורתא דזוזא לא מסתכל'. כאמור, התוספות והרא"ש במסכת שבת פירשו, שקדושתו היתה שלא היה מסתכל אפילו בצורה שאינה של עבודה זרה. אבל התוספות במסכת עבודה זרה מפרשים בצורה שונה:

ואם תאמר, מה חסידות איכא בזה? הא אמרינן פרק שואל דיוקנא עצמה אסורה להסתכל אפי' בחול כדכתיב אל תפנו אל האלילים! ושמא בצורתא דזוזא שרגיל לראות בה תדיר לא שייכא בה הפנאה ואפילו הכי לא מסתכל.

מבואר מדברי התוספות, שכאשר אדם מסתכל בצורה שהוא רגיל לראותה תדיר, לא שייך חשש הפנאה, ובמקרה כזה זו רק מידת חסידות שלא להסתכל בה. בפשטות, נראה שלשיטת התוספות במסכת ע"ז, יש לשקול בכל מצב, האם יש בו 'חשש הפנאה', ואם אין חשש, הרי שאין איסור 'אל תפנו'.

ראיה מהגמרא במסכת חגיגה

האם התוספות והרא"ש במסכת שבת, שלא תירצו כשיטת התוספות בע"ז, חולקים על עקרון זה? קשה לדעת. אלא שלכאורה, כך בגמרא במסכת חגיגה (טו:) מבואר להדיא כשיטת התוספות בע"ז. הגמרא שם דנה כיצד למד רבי מאיר תורה מ'אחר' – אלישע בן אבויה:

ורבי מאיר היכי גמר תורה מפומיה דאחר? והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא, אם דומה הרב למלאך ה' צבאות – יבקשו תורה מפיהו. ואם לאו – אל יבקשו תורה מפיהו! – אמר ריש לקיש: רבי מאיר קרא אשכח ודרש הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי. לדעתם לא נאמר, אלא לדעתי. קשו קראי אהדדי! – לא קשיא, הא – בגדול, הא – בקטן.

ופירש רש"י:

גדול – היודע ליזהר [שלא ילמוד] מעשיו – יכול ללמוד תורה מפיו.

הרי לנו, שלאדם גדול, שאצלו אין חשש שילמד ממעשיו של הכופר, מותר ללמוד תורה מפיו של הכופר.

אמנם, יש מקום לערער על ראיה זו. שכן, הדיון בגמרא בחגיגה הוא לגבי לימוד תורה מפיו של כופר, ולא לימוד דברי כפירה להדיא. יתכן שלימוד דברי כפירה להדיא יהיה חמור יותר. מאידך, דווקא במקום שבו הלומד לומד דברים שלכאורה הם 'כשרים', שהרי הוא לומד דברי תורה, יש יותר מקום לחשש שלא יעמוד על המשמר כאשר המורה 'משחיל' (במודע או שלא במודע) דברי כפירה בתוך הדברים.

הריב"ש (סימן מה) דן בסוגיית לימוד חכמה יוונית. תוך כדי הדברים הוא כותב שאסור ללמוד ספרי חכמה של הגויים, כיוון שאלו מלאים בכפירה. הריב"ש שואל כיצד למד הרמב"ם את ספרי החכמות של הגויים[7], ומתרץ:

ואין להביא ראיה מהרמב"ם ז"ל. כי הוא למד קודם לכן כל התורה כולה בשלמות, הלכות ואגדות, תוספת', ספרא וספרי וכולי' תלמודא, בבלי וירושלמי, כמו שנראה מספר משנה תורה שחבר. וכדי להשיב את האפיקורוס, עשה ספר המור', לסתור המופתים והראיות שהביא הפילוסוף לקיים קדמות העולם, וכן בענין ההשגחה. ולפי שהיו בזמנו הרבה מישראל נבוכים בעקרי התורה, מפני מה שלמדו מן החכמה ההיא.

ומיד אחרי כן הריב"ש מצטט את הגמרא בחגיגה. אמנם, יש לציין שגם הריב"ש עצמו מסייג את ההיתר, וכתב שגם הרמב"ם לא למד את אותם הספרים אלא כדי שיוכל לכתוב כנגד דעות הכפירה, בבחינת 'דע מה שתשיב לאפיקורס'[8].

דיון מקביל לגבי אחיזת עינים

ניתן למצוא דיון מקביל לדיון שלנו, ביחס לאיסור מעונן. הרמב"ם (עבודה זרה יא, ט) כותב:

אסור לעונן אף על פי שלא עשה מעשה אלא הודיע אותן הכזבים שהכסילים מדמין שהן דברי אמת ודברי חכמים, וכל העושה מפני האצטגנינות וכיון מלאכתו או הליכתו באותו העת שקבעו הוברי שמים הרי זה לוקה שנאמר לא תעוננו, וכן האוחז את העינים ומדמה בפני הרואים שעושה מעשה תמהון והוא לא עשה הרי זה בכלל מעונן ולוקה.

הרמב"ם כתב שהמאחז עינים הוא בכלל מעונן, ואסור לעשות כן. מפרשי הרמב"ם עמדו על סתירה בין הלכה ט להלכה טו. בהלכה ט כותב הרמב"ם שהמאחז עינים לוקה משום מעונן, אבל בהלכה טו כתב, שהמאחז עינים קשור לאיסור מכשף, וכיוון שלאו זה ניתן למיתת בית דין, הרי שהמאחז עינים לוקה רק מכת מרדות. לא נאריך בעניין זה, ונציין רק כי כך או אחרת, יש איסור גם באחיזת עינים, וכן פסק השולחן ערוך (יו"ד קעט, טו). בעקבות זאת פסק החכמת אדם (הלכות מעונן):

ומזה תראה שאותם בדחנים שעושים כדברים אלו [מיני תחבולות באחיזת עיניים] על החתונות, עוברים בלאו דאורייתא. והמצַוֶה לעשותם עובר משום לפני עור. ולכן מי שבידו למחות צריך למחות, וכל שכן שאסור להסתכל ולראותם. אבל אם הוא גוי שעושה, נראה לי דמותר לראות

על טעמו של האיסור עמד הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ג פרק לז):

ולהרחיק מכל מעשה הכשוף הזהיר מעשות דבר מחקותיהם ואפי' במה שנתלה במעשה העבודה וכיוצא בהן, ר"ל כל מה שיאמר שהוא מועיל ממה שלא יגזור אותו העיון הטבעי אבל נוהג לפי דעתם, כמנהג הסגולות והכחות המיוחדות, והוא אמרו ובחקותיהם לא תלכו, ולא תלכו בחקות הגוים, והם אשר יקראום ז"ל דרכי האמורי, מפני שהם סעיפי מעשה המכשפים, שהם דברים לא יגזרם היקש טבעי, אך הם מושכים למעשה הכשוף אשר הם נסמכים לעניני הכוכבים בהכרח, ויתגלגל הענין להגדיל הכוכבים ולעבדם ולרוממם…

תמצית דבריו של הרמב"ם הוא, שהאיסור לפנות אל המכשפים הוא, משום שהם היו משתמשים בתחבולות מעין כשפים כדי לגרום לאנשים לעבוד עבודה זרה. נמצא, שאיסור כישוף הוא הרחקה מחשש לעבודה זרה, באותו אופן שגם איסור הפניה אל האלילים הוא הרחקה מעבודה זרה.

לשיטת החכמת אדם, אף שברור לכל שהבדחנים בחתונות הם מאחזי עינים, עדיין אסור לעשות כן, שהרי סוף סוף אסרה התורה לעשות כן מחשש שמא יבואו להיגרר לעבודה זרה. ואף שהחשש לא שייך בנסיבות האלו, עדיין האיסור קיים.

בדורנו נחלקו הפוסקים בעניין. ביחווה דעת (חלק ג סימן יח) כתב לאסור כל הופעה של קוסמים. אבל בשו"ת דברי יציב (יורה דעה סימן נז) מתיר, כאשר הקוסם אומר בעצמו שאין זה קסם אלא אחיזת עינים בלבד, וכך כתב גם בשו"ת עשה לך רב (חלק ב סימן מד) ועוד פוסקים,  וכמדומני שכן עמא דבר.

בסברא נראה, שאיסור מעונן הוא איסור יותר חד ומוגדר מאשר איסור 'אל תפנו אל האלילים'. איסור מעונן יש בו מעשים מסויימים. באיסור אל תפנו אל האלילים אין מעשה ספציפי שמוגדר כאיסור, ולכן כתב הרמב"ם ש'כל הנפנה אחריה בדרך שהוא עושה בו מעשה הרי זה לוקה', ולא הגדיר מעשים מסויימים שהעושה אותם לוקה. ואם באיסור מעונן מצינו שהמאחז את העינים במקום שבו ברור לכל שאין זה קשור לכשפים, אינו בכלל האיסור, הרי שגם לגבי האיסור של פניה אל האלילים נאמר, שמי שלומד דברי כפירה או עבודה זרה, באופן שברור לכל שאינו צפוי לפנות אל האלילים, אין זה בכלל האיסור.

שיטת האגרות משה

הרב משה פיינשטיין נשאל (אגרות משה יו"ד ב,  נג) שאלה שהיא ממש נושא הדיון של מאמר זה – האם מותר למורה המלמד לימודי הסטוריה יוונית, ללמד גם על הדת היוונית, כפי שהוא נדרש על פי תכנית הלימודים.

הרב פיינשטיין פותח את תשובתו בקביעה, שאיסור 'אל תפנו אל האלילים' קיים גם כאשר טעמו של האיסור אינו קיים:

הנכון לעניות דעתי דלהסתכל בצורה של ע"ז שהוא גם כן מצד אל תפנו כדאיתא בשבת דף קמ"ט אסור אף שליכא הטעם ככל האיסורין שאין תלוין בהטעם אף באלו שנאמר טעם… וכ"כ הוא איסור אל תפנו אל האלילים דהוא איסור על הסתכלות בצורה בע"ז וכדומה אף שהטעם הוא כדכתב הרמב"ם כדי שלא יפנה לעשות כמעשיהם ומשמע מהכ"מ שהוא ממשמעות הקרא מ"מ הוא רק טעם להדין שלכן אף שנעשה זמן שליכא הטעם לא נתבטל האיסור.

לאור זאת מסיק הרב פיינשטיין, שגם כאשר מדובר בעבודה זרה כמו המיתולוגיה היוונית, שעברה מן העולם, והיא גם לא נראית הגיונית בעיני האדם הממוצע, וממילא אין מקום להניח שלימוד המיתולוגיה יוביל לעבודת אלילים, בכל זאת האיסור קיים[9].

עם זאת, הרב פיינשטיין כותב שניתן ללמד מתוך ספרים של אנשים שאינם מאמינים במיתולוגיה היוונית:

אבל נראה פשוט שהאיסור הוא רק בספרים שחברו העכו"ם שעובדים להע"ז שהם כתבו זה לשבחה בדברי הבל ושטות שנדמה להם שהוא שבח שספרים כאלו נאסרו בשביל הטעם בלאו דאל תפנו ונאסר לעולם אף כשיתבטל הטעם שלא ימשכו בני אדם בדבריהם הטפשיים, אבל ספרים שנתחברו מכופרים בע"ז ההיא שהוא רק להתלוצץ בהם ולבזותם במה שמספרים הבלותם ושטותם לא נאסר גם אז, ומצינו גם בקראי שמספרים מעבודתם אבל כיון שהוא באופן שהוא לבזות ולהתלוצץ אינו כלום. וכ"ש שאין לאסור עתה מה שלא היה אסור אז.

הרב פיינשטיין מחלק בין לימוד ספרים של עבודה זרה, כאשר אין חשש שהשומע ימשך אחרי עבודה זרה, דבר שלשיטתו אסור, ובין לימוד מספרים שמתייחסים לעבודה זרה, אבל בזלזול, שאותם מותר לקרוא, לדעת הרב פיינשטיין. ככל הנראה, טבע החילוק הוא, שבמקרה הראשון רק אין חשש שהקורא יימשך אחרי עבודה זרה – הקורא ניטרלי ביחס לעבודה זרה. אבל במקרה השני, הקריאה מרחיקה את הקורא מעבודה זרה.

ההשלכה של דברי האגרות משה היא, שמותר ללמד על עבודה זרה רק כאשר הלימוד נעשה במכוון כדי להרחיק את הלומד מעבודה זרה וכדברי האגרות משה בהמשך:

וא"כ כשצריך ללמד בהקורס שלו עניני דתיהם והבליהם, צריך לדבר בלשון שיבינו שהם עניני שטות והבל איך שדבר הבל זה עשו ודבר הבל זה אשר אפילו קצת בן דעת ימאס בזה.

אמנם, מן המקורות שהזכרנו לעיל מהגמרא בחגיגה והריב"ש, ומדברי התוספות בע"ז, נראה שגם אם רק אין חשש שהקורא יימשך לע"ז, מותר ללמד.

היתר 'אבל אתה למד להורות'

עד כה דיברנו על היתר  במקרה שבו אין חשש שהלומד ימשך לעבודה זרה. כעת נדון בהיתר אחר. המשנה בסנהדרין (סז.) דנה באיסור מכשף, שמקבץ קישואים ועוקרן. ובגמ' (שם סח.) מתואר שר' עקיבא ידע לעשות כן, ואף עשה כן בפועל. שואלת הגמ': היכי עביד הכי, והאנן תנן העושה מעשה חייב"? עונה הגמ': "להתלמד שאני, דאמר מר לא תלמד לעשות. לעשות אי אתה למד, אבל אתה למד להבין ולהורות".

בפשטות, היה אפשר לומר שההיתר של 'לעשות אי אתה למד…' הוא רק ביחס לאיסור כישוף ודומיו. שהרי, רק לגבי איסור זה נאמר: "לא תלמד לעשות". אבל לגבי איסור אל תפנו אל האלילים או לגבי איסור ולא תתורו, ששם לא נאמר "לעשות", לא נלמד שמותר להבין ולהורות.

אלא שהלימוד הזה מופיע גם בהקשרים אחרים. המשנה בראש השנה (כד:) אומרת שדמות צורות של הלבנה היו לר"ג, כדי לשאול את העדים. ובגמ' שם שואלים ג"כ כיצד עשה כן, הרי יש איסור 'לא תעשון איתי – לא תעשו כדמות שמשי?' הגמ' עונה שני תירוצים. אחד נוגע לגוף האיסור, והשני: "להתלמד עבד וכתיב לא תלמד לעשות – אבל אתה למד להבין ולהורות". כיוצא בזה בגמ' בעבודה זרה (יז:) לגבי ר' חנינא בן תרדיון, שהיה הוגה את השם באותיותיו. שואלת הגמ' כיצד עשה כן, הרי אסור לעשות כן, ועונה, שכיוון שהוא למד להבין ולהורות, אין בזה איסור.

כלומר, נראה שהגמרא הבינה שלגבי איסורי עבודה זרה השונים נאמר שאע"פ שאסור ללמוד אותה, אבל מותר ללמוד על מנת 'להבין ולהורות'[10].

היקף ההיתר 'להבין ולהורות' איננו מוגדר להדיא בגמרא. הספרי (דברים פיסקא קע) כותב:

לא תלמד לעשות כתועבות הגוים ההם יכול אי אתה רשיי ללמוד להורות ולהבין תלמוד לומר לעשות לעשות אי אתה למד אבל אתה למד להורות ולהבין.

בגירסה המופיעה בכתב יד הוותיקן, שהוא הקדום מבין כתבי היד של הספרי, הסיום אינו "אתה למד להורות ולהבין" אלא "להורות ולהדין". על פי זה, ההיתר ללמוד דברי ע"ז הוא רק כדי לדון. רב האי גאון (תשובות הגאונים החדשות (אופק) סימן קטו) הלך בעקבות דברי הספרי, וצמצם מאוד את ההיתר להבין ולהורות:

ואשר הזכרתם מעשה דר' אליעזר שאמר ואמרתי דבר אחד ונתמלא כל השדה קישואים וששאלתם מה היה הדבר. אם כן בקשתם להודיעכם מה עשה ונתמלא השדה קישואים. אין אנו יודעים מה הוא, ולא הותרו כשפים ללמד אלא לסנהדרין שנדין דיני נפשות אבל אנו לא למדנו כשפים ודבר זה מן הכשפים הוא. הוו יודעין שצוה המקום בתורה להמית את המכשפים נצרך הדבר לגלות מה הם המכשפים למען ידעו על מה הם הורגין. ונתן משה רבינו לסנהדרין בקבלה הלכות כשפים ולמדם אותם… ועכשיו שאין לנו ארבע מיתות לא נצרכה ללמדם בקבלה שלא יהיו תקלה.

לדברי רב האי גאון, ההיתר ללמוד להבין ולהורות הוא רק כדי לדון בדיני נפשות. ולפי"ז, בזמן הזה, שאין דנים דיני נפשות, אין היתר ללמוד ע"מ להבין ולהורות. אמנם, החתם סופר (שו"ת, יורה דעה סימן קכח) הקשה על שיטה זו:

אך מ"ש מעלתו דבזמן הזה דליכא סנהדרין לא שייך כלל להבין ולהורות, זה אינו. דהרי רבי אליעזר ורבי עקיבא אחרי ביטול סנהדרין הי' שכבר מ' שנה קודם החורבן גלתה סנהדרי' ומ"מ למד לו נטיעת קשואים להורות וכן ר"ח בן תרדיון אחר חורבן הי' והוגה ה' באותיות להורות ואע"כ דאין דנין בזה"ז מ"מ מחויב ללמוד הכל ודרוש וקבל שכר.

ובאמת, בכמה מקומות מצינו, שההיתר להבין ולהורות הוא גם שלא בסנהדרין הראויה לדון דיני נפשות:

הגמרא במסכת שבת (עה.) אומרת שיש מכשף שניתן ללמוד ממנו על כישוף, ויש מכשף שאסור. לגבי המכש שמותר ללמוד ממנו, ההיתר נובע מ'אבל אתה למד להבין ולהורות'. ופירש רש"י במקום:

להבין – שתוכל לעמוד בהן, ואם יעשה נביא שקר לפניך, שתבין שהוא מכשף.

וכן כתב גם המאירי במקום. הרי שניתן ללמוד כדי לקבוע שאדם מסויים הוא נביא שקר, והמופתים שעושה נעשים בכישוף.

כמה פוסקים מזכירים את ההיתר של 'להבין ולהורות' גם בהקשר רחב יותר – של לימוד הלכות, גם אם אינן למעשה במקרה קונקרטי. בפשטות, זו משמעות הגמרא לגבי רבי חנינא בן תרדיון, שהיה הוגה את השם באותיותיו כדי להתלמד. שם הרי לא היה צריך להורות שום דבר לאחרים, ומן הסתם עשה זאת רק כדי ללמוד תורה. כך מבואר גם מדברי  החתם סופר שציטטנו לעיל, שמותר ללמוד כדי להורות, "ואף על פי דאין דנין בזמן הזה, מכלכ מקום מחויב ללמוד הכל ודרוש וקבל שכר". ברור שכוונת החתם סופר על לימוד לשמה, שלא לשם בירור הלכתי קונקרטי, ובוודאי לא בהקשר של דינו של אדם מסויים. כיו"ב מצינו גם בשו"ת מנחת יצחק (חלק י סימן עב) שנשאל לגבי צילום גרמי השמים תוך כדי לימודי צילום, ואמר ששייך בזה כעקרון המושג של 'להבין ולהורות', אם כי סייג את ההיתר רק למי שאינו יכול ללמוד בדרך אחרת. וכן כתב עוד (שם סימן עג) שמותר לעשות דגם של בית המקדש, ואין בזה האיסור שלא לבנות בית בתבנית היכל (שו"ע יורה דעה קמא, ח), משום שעשייה כדי ללמוד היא בגדר 'להבין ולהורות'.

כיוון נוסף עולה מדברי רש"י על התורה (דברים יח, ט) בפירוש הפסוק "לא תלמד לעשות כתועבות הגויים ההם":

לא תלמד לעשות – אבל אתה למד להבין ולהורות, כלומר להבין מעשיהם כמה הם מקולקלים, ולהורות לבניך לא תעשה כך וכך, שזה הוא חוק הגוים.

רש"י מזכיר שתי מטרות שלשמן ניתן ללמוד כישוף וחוקות הגויים: הראשונה, כדי 'להבין מעשיהם, כמה הם מקולקלים' והשנייה, כדי ללמוד הלכה 'לא תעשה כך וכך, שזה הוא חוקות הגויים'.

הכיוון השני הוא אותו כיוון שהצגנו לעיל מרבי חנינא בן תרדיון. אבל הכיוון הראשון ברש"י מחודש יותר – לא לימוד הלכה למעשה, אלא לימוד שמטרתו זלזול בעבודה זרה.

לימוד לשם ידיעה

האם נאמר, שבמסגרת ההיתר של 'להבין ולהורות' נכלל גם לימוד לשם הידע עצמו?

הש"ך (יו"ד קמא, נקודות הכסף על ט"ז קי"ג) דן בשאלת ציור המזלות בסידורים. וכתב:

גם מה שחלק (-הט"ז) על המציירים הי"ב מזלות במחזורים אינו כלום, דהדבר פשוט דהוי להבין ולהורות.

ב'חבל נחלתו' (חלק א סימן מט) הבין מדברי הש"ך, שמכאן היתר כללי ללימוד צורת גרמי השמים – לימוד לשם הלימוד, ללא קשר ללימוד תורה בשום צורה:

אמנם בנקודות הכסף למדנו שאף למוד עיוני בעלמא שלא ע"מ לקים מצוה, אלא להכיר בריותיו של הקב"ה אף הוא בגדר להבין ולהורות וז"ל: "גם מה שחלק .[הט"ז]. על המצירים י"ב מזלות במחזורים אינו כלום דהדבר פשוט דהוי להבין ולהורות". ועפי"ד כל אותן צורות האסורות אם נעשו ע"מ להבין צורתם, תבניתם וכד' מותר לעשותם ואף בולטים.

בפשטות זוהי גם כוונת הרמב"ם בפירוש המשנה (פסחים ד, י):

ספר רפואות, היה ספר שהיה בו סדר רפואות במה שאין מן הדין להתרפות בו, כגון מה שמדמין בעלי "הטלסמאת" שאם עושין "טלסם" בסדר מסוים מועיל לחולי פלוני וכיוצא בזה מדברים האסורים, ומחברו לא חברו אלא על דרך הלימוד בטבעי המציאות לא כדי להשתמש במשהו ממה שנכלל בו, וזה מותר כמו שיתבאר לך שדברים שהזהיר ה' מלעשותם מותר ללמדם ולדעת אותם, כי ה' אמר לא תלמד לעשות ובא בקבלה אבל אתה למד להבין ולהורות…

דהיינו שמותר להשתמש בספר הרפואות, כדי ללמוד על הטבע.

האם נאמר שאותו היתר שייך גם ביחס ללימודי כפירה ולימודי עבודזה זרה?

אני סבור שיש להבחין בין שני תחומים. בוודאי שאסור ללמוד עבודה זרה וכפירה כידע כשלעצמו. דהיינו, קורס בבודהיזם, שכל עניינו להכיר את התורה הבודהיסטית, יהיה אסור ללמידה. אולם, יש מקום להרהר בשאלה אם מותר ללמוד דתות ודברי כפירה, במסגרת לימודי היסטוריה או פסיכולוגיה.

ועם זאת, ישנו מרחק רב בין ההיתר של 'להבין ולהורות' בהקשר של איסור כישוף או עשיית גרמי השמים, ובין היתר זה בהקשר של איסור 'אל תפנו אל האלילים' או 'ולא תתורו'. האבחנה בין לימוד על גרמי השמים, שלא נכתב בשום מקום בפירוש לאיסור, ובין עשיית גרמי השמים שאסורה. כוחה יפה כאשר מדובר באיסור הנוגע למעשה מסויים. אולם, איסור אל תפנו אל האלילים עיקרו במחשבה, ובזה קשה יותר לומר שהלימוד מותר בתוך מסגרת שאינה קשורה דווקא לעבודה זרה. אדרבה, מסתבר שזה גופא האיסור. שהרי, ללמוד על עבודה זרה מתוך עניין, נראה פשוט שאסור. אריכות הדברים של הרמב"ם בעניין האיסור להעלות על לב מחשבת עבודה זרה או כפירה מראה, שגם כאשר הלימוד נעשה מסיבות מותרות, כגון לצורך לימודי היסטוריה, עדיין קיים החשש שמא הלומד ימשך למחשבת עבודה זרה. לכן לענ"ד קשה לבנות על דברי הרמב"ם היתר לאיסור של 'אל תפנו אל האלילים'.

נמצאנו למדים, שניתן ללמד ענייני עבודה זרה או כפירה, כאשר הדבר נעשה לצורך לימוד תורה – לימוד הדברים האסורים והמותרים בתחומים אלו, וכן כדי להביא להרחקת העבודה זרה, דהיינו לימוד בצורה שתגרום לזלזול בעבודה זרה. אולם, לימוד תחומי דעת אלו כשלעצמם, הרי זה גופו של האיסור, ואין להתירו.

דע מה שתשיב לאפיקורס

היסוד השלישי המתיר לימוד של דברי עבודה זרה וכפירה בנוי על דברי המשנה באבות (ב, יד):

רבי אלעזר אומר הוי שקוד ללמוד תורה ודע מה שתשיב לאפיקורוס.

ופירש הרמב"ם:

אמר: למד דברים שתשיב בהם על האפיקורוסים מן האומות, ותתווכח עמהם ותענה להם אם יקשו לך.

בספר באר שבע (סנהדרין ק:) שאל כיצד הרמב"ם למד את ספרי העבודה הזרה. התירוץ שלו היה, שהרמב"ם עשה זאת כדי שיוכל להשיב לטענות האפיקורסין[11]. כזכור, כך כתב גם הריב"ש בתשובה (סימן מה) שהוזכר לעיל. למעשה, בכל פעם שלומדים את הכוזרי, את מורה הנבוכים ועוד ספרי מחשבה ואמונה רבים, נתקלים בטענות של עבודה זרה וכפירה, בתוך מסגרת של דחיית טענות אלו, שזה ממש בגדר 'דע מה שתשיב לאפיקורס'.

היסוד הזה של 'דע מה שתשיב לאפיקורס' מציב קומה נוספת מעל שני היסודות הקודמים. ההיתר הראשון שעסקנו בו, כאשר אין חשש של הימשכות למינות, הוא רק 'היתר'. הוא אינו מצביע על שום סיבה חיובית ללמוד דברי כפירה ועבודה זרה. היסוד השני, של 'להבין ולהורות' מאפשר ללמוד על דברי כפירה ועבודה זרה כדי ללמוד מהם הלכות, או כדי להגיע לזלזול בעבודה זרה. אולם, היסוד השלישי דורש מהלומד 'לאחוז את השור בקרניו', וללמוד לכתחילה את ענייני האפיקורסות, כדי ללמוד מה להשיב לאפיקורסין.

עם זאת, חשוב לשים לב לכמה נקודות:

ראשית, הלימוד במסגרת של 'דע מה שתשיב לאפיקורס', צריך להיות מכוון, מנקודת מבטו של המורה לכל הפחות, לתשובות לאפיקורס. זה אומר שיש ללמד את ענייני העבודה זרה והכפירה מתוך מטרה להסביר מדוע הם אינם נכונים. אין מקום ללימוד אקדמי מנותק במסגרת זו.

שנית, לא כל אדם נפגש עם כל סוג של אפיקורסות. ברור שצריך להכין תלמידים למפגש עם העולם החילוני. שאלות על קיומו של א-להים או שאלת ההשגחה זוקקות התייחסות. כך גם ביחס לתורת האבולוציה, או שאלת קדמות העולם. אולם, מסופקני אם התלמיד הממוצע מרגיש מאויים על ידי הנצרות או האסלאם. האם צריך להכין אותו למפגש עם דתות אלו? האם צריך להכין את התלמיד הממוצע להתמודדות עם ביקורת המקרא? אולי הסכנה שבלימוד גוברת על הסכנה שבחוסר הלימוד?

סיכום

בניגוד למקובל אולי בעולם האקדמי, התורה חושבת שישנם גופי ידע שטוב לו לאדם שלא ידע אותם. הכוונה היא ללימוד ענייני עבודה זרה וכפירה. לימוד תחומי ידע אלו אסור בלאו דאורייתא של 'אל תפנו אל האלילים' ו'ולא תתורו אחרי לבבכם'.

עם זאת, ישנה חשיבות ללימוד של תחומי ידע אלו, בתוך המסגרת של 'דע מה שתשיב לאפיקורס'. במסגרת זו חשוב להקפיד על שני דברים: ראשית, יש להיזהר מלחשוף את התלמיד לבעיות שלא סביב שיצטרך להתמודד איתן, ושנית, הלימוד צריך להיות לא מאוזן, אלא מוטה לטובת היהדות, ונגד הכפירה והעבודה הזרה.

בנוסף, מותר ללמוד תחומי ידע הקשורים לעבודה זרה או כפירה, אבל זאת רק במסגרת שתי מטרות:

הראשונה, לצורך לימוד תורה. דהיינו, מותר ללמוד דעה מסויימת, כדי להצביע על כך שהיא כפירה (ולכן אסור להחזיק בה), או שהיא עבודה זרה. מותר גם ללמד את מושג השילוש בנצרות למשל, כדי להסביר מדוע הנצרות היא עבודה זרה, ואת המשמעויות ההלכתיות הנגזרות מכך. וכן כיוצא בזה.

השניה, כאשר הלימוד נעשה בצורה המזלזלת בעבודה זרה או בכפירה. לכן מותר ללמד במסגרת לימודי היסטוריה דתות, כאשר הן נכתבות מנקודת מבט חילונית, שאינה 'מחמיאה' לדתות אלו. יש להקפיד שהלימוד יתנהל כולו בצורה מזלזלת שכזו.

עוד יתכן, שבמקרה שבו ברור שהלומד לא יגרר לעבודה זרה ולכפירה, מותר לו ללמוד על תחומים אלו גם לצורך לימודי מדעי הטבע או הרוח. עם זאת, קשה מאוד לקבוע מסמרות בשאלה מתי אין לחשוש לכך. אצל נוער, שהזהות הדתית שלו אינה חזקה בלאו הכי, יש להיזהר מאוד בשימוש בהיתר זה.

הנחיות מעשיות

א. יש להתייחס במהלך הלימודים באולפנה לתאוריות מדעיות נפוצות שיש בהן סתירה לתורה. בכלל זה קדמות העולם, העדר א-להים, ביקורת המקרא, תהליך הבריאה ותאוריית האבולוציה.

ב. התייחסות זו ראוי שתהיה מכמה כיוונים – גם במסגרת שיעורי אמונה, וגם במסגרת השיעור שבו נלמד החומר, כדוגמת שיעורי מדעים, שיעורי תנ"ך וכיו"ב.

ג. למידה על הנצרות והאסלאם – חשוב ללמוד על דתות אלו בצורה כללית, כיוון שהתלמידות פוגשות את קיומן של הדתות האלו, וכיוון שהדבר נצרך במסגרת חומר הלימודים בהסטוריה ואומנות. עם זאת, הלימוד צריך להיות כזה שיראה לתלמידות את העדיפות שבאמונה היהודית על פני שתי הדתות האחרות (בכיוון של הכוזרי, שהאמונה שלנו מבוססת על אמונה של אנשים רבים).

ד. במידה ומתעוררות שאלות אמוניות במהלך הלימוד חשוב מאוד לשים לב לקיומן ולתת להן מענה – או דרך המורה עצמה, או בשיתוף עם המחנכת ורב האולפנה.

ה. כשלומדים על הנצרות חשוב להדגיש את עובדת היותה עבודה זרה, ואת המשמעויות ההלכתיות הנובעות מכך (תוך השוואתה לאסלאם למשל). מן הראוי להקדיש שיעור ספציפי לנושא הזה.

 

[1] לא ניכנס כאן לשאלת המינון, ואכמ"ל.

[2] כעין שיטה זו הזכיר בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ה סי' נא): " ומ"ש בשם חי' גלאנטי בע"ז (דף נ') דלאו דאל תפנו אל האלילים אינו נוהג בנשים ולזה מותר לנשים להסתכל בדיוקנאות. ותמה כבודו עליו. הנה ספר זה איננו אתנו. ונראה שהוא מפרש הא דאיתא בשבת (דף קמ"ט) שאסור להסתכל בדיוקנאות משום דכתיב אל תפנו וגו' אל מדעתכם הכוונה כדי שלא יבטלו מלימוד התורה. וכמ"ש הרמב"ם בסה"מ. וביתר ביאור כתב החינוך במצוה רי"ג שלא יבטלו את העת על עניני הבל. וס"ל להגלאנטי שזה שייך רק באנשים שמצוים על ת"ת להגות בה יום ולילה. אבל נשים שפטורים מת"ת כדאיתא בקדושין (דף כ"ט) אין שייך בהם איסור זה. כ"נ לכאורה לישב דבריו. ואין זה שייך להא אי דרשינן טעמא דקרא. כי נראה דזה הוי כאלו מפורש הטעם בתורה דלכ"ע אזלינן בתר טעמא כדאיתא בב"מ (ד' קט"ו) ובכ"מ. דלשון אל תפנו מפרש הש"ס שלא יפנו מדעתם ומחשבתם הקבועה תדיר בעסק התורה ועבודת ה'. ויש לדון בזה דכיון דקרא דאל תפנו קאי לאזהרה גם על ע"ז כדאיתא בספרא פ' קדושים וברמב"מ בסה"מ שם. וכיון דבזה מצווים גם נשים. א"כ מצווים בכל דבר שנכלל בלאו זה. ונראה שלזה כתבו הרמב"מ והחינוך שם שנוהג בזכרים ונקיבות. ולא חילקו בזה לענין הא שאסור להסתכל בדיוקנאות. ומטרדותי ההכרח לקצר".

[3] את הקישור בין הסוגיא הזו ובין האיסור עושה הרמב"ם בעצמו בספר המצוות. וזו לשון הרמב"ם (שם לא תעשה י): "והמצוה העשירית היא שהזהירנו מנטות אחר עבודה זרה ומהתעסק בספוריה. רוצה לומר בזה העיון וההתאפשרות כרוחנית הפלונית תרד על תאר כך ותעשה כך, והכוכב הפלוני יקטרו לו ויעמדו לפניו על תאר כך ויעשה הדבר הפלוני. ומה שילך הדרך הזה. כי המחשבה באלו הדברים והעיון באותן הליצניות הוא מה שיעורר האדם לבקש אותם ועבודתם. והכתוב שהזהיר בו מזה הענין הוא אמרו (שם יט) אל תפנו אל האלילים. ולשון ספרא אם אתה פונה אחריהן אתה עושה אותן אלוהות. ושם אמרו רבי יהודה אומר אל תפנה לראותם. ר"ל אפילו להסתכל צורת הצלם הנראית והמחשבה בעשייתה אינו מותר כדי שלא יתעסק חלק מן הזמן בחלק ממנה. ובפרק שואל אדם מחבירו (קמט א) כתב המהלך תחת הצורה ותחת הדיוקנאות אסור לקרותו בשבת ודיוקני עצמה אפילו בחול אסור להסתכל בה משום שנאמר אל תפנו אל האלילים מאי תלמודא אמר רבי יוחנן אל תפנו אל מדעתכם. וכבר נכפלה האזהרה בזה הענין בעצמו רוצה לומר באיסור המחשבה בעבוד' זרה והוא אמרו יתעלה השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם. רוצה לומר כי אתה כשיעמיק לבך לחשוב בה יהיה זה מביא אותך לסור מן הדרך הישרה ולהתעסק בעבודתה. ואמר גם כן בזה הענין בעצמו (ואתחנן ד) ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח וכו'. כי הוא לא יזהיר מהגביה האדם ראשו ולראות אותם בעיניו ואמנם הזהיר מן העיון במה שייוחס אל עבודתם בעין הלב. וכן אמרו (ראה יב) ופן תדרוש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני יזהיר מלשאול איכות עבודתם ואף על פי שלא יעבדם. כי זה כלו מביא לטעות בהם. ודע שהעובר על זה חייב מלקות".

[4] ומקורו בגמ' בברכות יב עמוד ב: "אמר רבי יהודה בר חביבא: מפני שיש בה חמשה דברים: מצות ציצית, יציאת מצרים, עול מצות, ודעת מינים, הרהור עבירה, והרהור עבודה זרה. בשלמא הני תלת – מפרשן… אלא דעת מינים, הרהור עבירה, והרהור עבודה זרה מנלן? – דתניא: אחרי לבבכם – זו מינות, וכן הוא אומר: אמר נבל בלבו אין אלהים, אחרי עיניכם – זה הרהור עבירה, שנאמר: ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני, אתם זונים – זה הרהור עבודה זרה, וכן הוא אומר: ויזנו אחרי הבעלים".

הרמב"ם מנה לאו זה במניין הלאוים (ל"ת מז), ובעקבותיו גם ספר החינוך הזכירו (מצווה שפז).

[5] וכן כתבו הרשב"א (שו"ת חלק א סימן תטו) והריב"ש (סימן לה), אם כי הם לא הזכירו את הלאו של 'אל תפנו אל האלילים'. ועיין עוד לקמן מה שנעיר על דבריהם

[6] לגבי האיסור של 'לא תתורו' כותבים הרמב"ם והחינוך שאין לוקים עליו. וכתב החינוך שטעם הדבר הוא: "ואין לוקין על לאו זה, לפי שאין זה דבר מסוים שנוכל להתרות בו העובר עליו, כי מהיות האדם בנוי בענין שאי אפשר לו שלא יראה בעיניו לפעמים יותר ממה שראוי, וכמו כן אי אפשר לו שלא תתפשט המחשבה לפעמים יותר מן הראוי, על כן אי אפשר להגביל האדם בזה בגבול ידוע. גם כי פעמים אפשר לעבור על לאו זה מבלי שום מעשה, וכבר כתבתי למעלה שכל לאו שאפשר לעבור עליו מבלי מעשה אף על פי שעשה בו מעשה אין לוקין עליו לפי הדומה".

וקשה, שהרי טעמים אלו שכתב ספר החינוך יפים גם לגבי הלאו של 'אל תפנו', שהרי גם בו אין לנו מעשה מסויים שנוכל להתרות העובר עליו, וגם שם אפשר לעבור על הלאו בלי שום מעשה, וצ"ע.

ועיין באגרות משה (יו"ד ב, קיא) שכתב שהלאו של אל תפנו אל האלילים קיים גם בספרי כפירה, וצ"ע בהבנת שיטתו – מתי האיסור הוא משום אל תפנו ומתי משום ולא תתורו.

[7] הרמב"ם כותב במקומות רבים שלמד מספרי עבודה זרה. לדוגמא: אגרת ביטול גזירת הכוכבים (עמ' תפא במהדורת שילת), מורה נבוכים ח"ג פרק כט, פירוש המשנה לעבודה זרה פרק ג משנה ג ועוד.

[8] וכדבריו בביאור דעת הרמב"ם כתב גם בתפא"י (סנהדרין פ"י אות ח).

[9] אם נשווה את דעתו של הרב פיינשטיין ביחס לאיסור 'אל תפנו' וביחס לאיסור מעונן, נראה שהוא התיר מופעי קסמים של ימינו, לא משום שטעם האיסור לא שייך, אלא משום שאחיזת עינים, כאשר המכשף לא אומר שהוא עושה מעשה כשפים, לא נאסרה.  טבע האיסור הוא רק כאשר המכשף אומר שהוא מכשף, ובעצם הוא מאחז עינים. כלומר, אם יהיה ברור לכולם שהמכשף הוא רק מאחז עינים, אבל הוא מתעקש לומר שהוא עושה זאת על ידי מעשי כשפים, טעם האיסור אולי לא שייך, אבל לפי הרב פיינשטיין עדיין יהיה הדבר אסור.

 [10] אמנם, בספר באר שבע (סנהדרין דף ק:) שכתב שההיתר של 'להבין ולהורות' אינו שייך לגבי האיסור ללמוד מספרי מינים. והוכיח זאת ממה שהרי"ף והרא"ש סתמו לאיסור, ולא כתבו שמותר ללמוד ע"מ להבין ולהורות. אבל המאירי (בית הבחירה סנהדרין צ. ד"ה ואלו) כתב שגם לגבי קריאה בספרים חיצוניים קיים ההיתר של 'להבין ולהורות'. וכך בעצם ברור מדברי הפוסקים המובאים להלן, שדנו בלימוד דרכי עבודה זרה לצורך הוראת הדין או כל עניין אחר.

[11] וכ"כ גם בתפארת ישראל (סנהדרין פרק י אות ח).