בפוסט הקודם, הסברתי מדוע, לדעתי, יש בתורה הנחיות אתיות שאינן ניתנות לאכיפה בידי אדם. הסברתי שהתורה משאירה מנגנון מסויים לבחירה של האדם בלי כפייה, דווקא כדי ש'יתרגל' את השימוש במצפונו, הנחוץ במיוחד בשביל התחומים האפורים, שבהם בעיקר עוסקת האתיקה. עם זאת, לא הגדרנו די הצורך, היכן מסתייים התחום המשפטי ומתחיל התחום האתי.

עם זאת, גם מבלי להגדיר את הגבול, הרי שההלכה מלאה בפרטים שונים, שבהם ישנה התייחסות ספציפית לשאלה אם מדובר בהלכה השייכת לתחום המשפט או לתחום האתי. על כן, הדיון העיקרי הוא ביחס לתחומים שבהם נראה כי ישנו פער בין העולם המוסרי המודרני, ובין העולם ההלכתי והמוסרי שבהלכה.

כמובן, ניתן לטעון שבכל פעם שישנו פער שכזה, הוא פסול. בפוסט הזה ובבאים אחריו, אבקש להדגים כמה כיוונים, שעל פיהם יש לשקול הכנסת ערך מוסרי מודרני, לתוך המערכת ההלכתית – בפרט בהיבטים המשפטיים שלה.

בפוסט זה אציג את הדרך הראשונה, וביקורת והסתייגויות ממנה – ההתפחות המוסרית של העולם.

מקורות רבים ביהדות מבטאים את האמונה, שהעולם עתיד להתפתח מבחינה מוסרית. כך כותב למשל הנביא ישעיה (יא, ו): "וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ. ועגל וכפיר ומריא יחדיו, ונער קטון נוהג בם". אולם, לא מדובר רק על חזון אוטופי "לעתיד לבוא", אלא על התקדמות של העולם לאורך השנים. בתחומים שונים האנושות מתקדמת מבחינה מוסרית ואמונית, יותר מאשר בדורות קודמים, ועוד עתידה להתקדם הלאה.

הרמב"ם (מורה נבוכים ג, לב) האריך בטענה שהעולם מתפתח:

שאי אפשר לצאת מן ההפך אל ההפך פתאום, ולזה אי אפשר לפי טבע האדם שיניח כל מה שהרגיל בו פתאום. וכאשר שלח השם משה רבנו עליו השלום לתתנו ממלכת כהנים וגוי קדוש… והיה המנהג המפורסם בעולם כלו שהיו אז רגילין בו והעבודה הכוללת אשר גדלו עליה, להקריב מיני בעלי חיים בהיכלות ההם אשר היו מעמידים בהם הצלמים ולהשתחות להם ולקטר לפניהם… לא גזרה חכמתו ותחבולתו המבוארת בכל בריאותיו שיצונו להניח מיני העבודות ההם כולם ולבטלם, כי אז היה מה שלא יעלה בלב לקבלו, כפי טבע האדם שהוא נוטה תמיד למורגל… ומפני זה השאיר השם מיני העבודות ההם והעתיקם מהיותם לנבראים ולעניינים דמיוניים שאין אמתות להם… וצונו לעשותן לו יתברך, וצוונו לבנות היכל לו, ועשו לי מקדש… והגיע התחבולה בזאת הערמה הא-הית שנמחה זכר ע"ז והתקיימה הפנה הגדולה האמתית באומתנו, והוא מציאות השם ואחדותו, ולא יברחו הנפשות וישתוממו בבטל העבודות אשר הורגלו ולא נודעו עבודות זולתם.

מי שהרבה לעסוק בעניין הוא הרב קוק. נציין לדוגמא את דבריו באורות הקדש (חלק ב, מאמר חמישי – התעלות העולם. למשל שם אות יט):

תורת ההתפתחות, ההולכת וכובשת את העולם כעת, היא מתאמת לרזי עולם של הקבלה, יותר מכל התורות הפילוסופיות האחרות. ההתפתחות, ההולכת במסלול של התעלות, היא נותנת את היסוד האופטימי בעולם, כי איך אפשר להתיאש בשעה שרואים שהכל מתפתח ומתעלה.

וכן שם אות כב:

יש בעולם תוכן טוב ההולך ומתעלה, וזה התוכן מתגלה הוא ברצונו ובטבעו של האדם גם כן. בעבר היה הטבע והרצון האנושי יותר פראי ממה שהוא כעת, ולימים הבאים יהיה יותר נח וטוב מההוה. בעבר היתה מהות התורה והמוסר פונה ביותר לביטול כח הרצון הטבעי, מפני שהרע היה מרובה בו, ולעתיד הולך הדבר ומקבל צורה חדשה, עד שהדרישה של החופש הרצוני תובעת תביעות מוסריות שיניחו את הרחבתה המבוקשת, שאז תראה כמה טובה צפונה בה.

ביטוי מסויים לדברים אלו ניתן לראות גם אצל הרבי האחרון מליובביץ  (התוועדויות תש"ן, חלק ג עמ' 174):

שענין זה [=התעוררות לימוד התורה לנשים. י.ש.] הוא מהחידושים לטובה שבדורות האחרונים… ויש לומר, שהטעם שזכינו להוספה בלימוד התורה דנשים בדורות האחרונים דוקא, אע"פ ש'אכשור דרא' – כיון שבסוף זמן הגלות מודגשת יותר ההכנה לזמן הגאולה, ש'באותן הימים תרבה הדעה והחכמה כו'

כלומר, הדורות שמתקרבים לגאולה, מושפעים יותר מזמן הגאולה שבהם תרבה הדעת, והדבר מוביל לשינויים בהנהגה התורנית. בהקשר של דבריו – לימוד תורה לנשים.

ובימינו אנו, אצל הרב רבינוביץ' ("דרכה של תורה" עמ' 19 ואילך):

והנה ברבות הימים רבתה הדעת גם בעולם כולו, תגליות חדשות במדע וטכנולוגיה יצרו מקורות חדשים לאנרגיה, העולים בהרבה על כח האדם, ונתאפשרה רווחה גדולה. והביאה ההשגחה העליונה לידי ביטול העבדות כמעט בכל המדינות. ברוך המקום אשר הקרין מאור תורתו ולימד תועים בינה להכיר את גדולתו של הקדוש ברוך הוא הטבועה בכל בן אדם. ביטול העבדות אינו אלא מימוש חלקי של האידיאל הנשגב שלימדתנו תורה…
כאשר אנו מודים לה' שהעביר עבדות מן העולם, הרי תקוותנו איתנה שלעולם לא יחזור המצב לקדמותו, ולא תהיה מצווה מעשית עוד עד סוף כל הדורות…

לאור המקורות האלו ניתן לטעון, כאשר אנו מוצאים ערך מוסרי חדש, שאינו קיים בתורה, הוא ביטוי להתקדמות המוסרית האנושית, ויש לאמץ אותו, ברמה מסויימת לכל הפחות.

הביקורת על טיעון התקדמות המוסר האנושי

טיעון התקדמות המוסר האנושי מצריך זהירות משני נימוקים עיקריים.

ראשית, יש לבחון את הגבול שבין טיעון זה ובין רפורמיות, והתנגשות עם העקרון ש'זאת התורה לא תהא מוחלפת'. טיעון זה רלוונטי, במידה מסויימת, גם כשבאים לטעון שערך מוסרי חדש מחייב ברמה האתית, וקל וחומר, כאשר הוא נהיה חלק מהרמה המשפטית.

גם הרמב"ם שכתב שהרעיון של ההתפתחות קיים בעולם, לא תרגם אותו למונחים מעשיים. לדוגמא, באותו פרק במורה נבוכים שבו מדבר הרמב"ם על התפתחות האנושות, הוא כותב:

כי כאשר היה זה המין מן העבודה רוצה לומר הקרבנות על צד הכונה השניה [=כלומר, לא עיקר רצונו של הקב"ה. י.ש.], והצעקה והתפלה וכיוצא בהן ממעשה העבודות יותר קרובות אל הכונה הראשונה [=יותר קרובות לעיקר רצונו של הקב"ה 'מלכתחילה'. י.ש.] והכרחיות בהגיע אליו, שם בין שני המינים הפרש גדול.
והוא, שזה המין מן העבודה רוצה לומר הקרבת הקרבנות, אף על פי שהם לשמו יתעלה, לא חייב עלינו כמו שהיה בתחלה, רוצה לומר שנקריב בכל מקום ובכל זמן, ולא שנעשה היכל באשר יזדמן… אבל נאסר כל זה עלינו והושם בית אחד אל המקום אשר יבחר ה', ואין מקריבין בזולתו… כל זה הענין למעט זה המין מן העבודות שלא יהיה ממנו אלא מה שלא גזרה חכמתו להניחו לגמרי. 
אבל התפלה והתחנה היא מותרת בכל מקום, כל מי שיזדמן, וכן הציצית, והמזוזה, והתפילין, וזולתן מן העבודות הדומות להן…

למרות שנראה מהרמב"ם שהוא חושב שהקרבנות הם רק 'בדיעבד', בספרו ההלכתי הוא לא מציע לבטל את הקרבנות, אלא אדרבה, ישנה מצווה לבנות את בית הבחירה ולהקריב בו קרבנות.

ושנית, יש לדעת כי ההתקדמות המוסרית אינה זהה אצל כל בני האדם. על כן, יש להיזהר בהפיכת עמדה מוסרית אתית להנחיה משפטית מחייבת עבור החברה כולה, מעבר למה שמתאים לה. כדבריו של הרב קוק (חזון הצמחונות והשלום אות ז) [1]:

אמנם אחרי הרפיון האנושי, הנמשך ג"כ מנפילתו המוסרית, ראוי לאכול בשר. א"כ אותו ההיתר שיצא אחר המבול להתיר בשר לאכילה כבר הוכן שמצד ההערה השכלית הגנוזה בעמקי תורה לא יהיה נוהג בפועל לעד ולעולם, כי איך אפשר למצב מוסר נכבד ונאור שיהיה חולף כולו ומתבטל אחרי שכבר היה נוהג? אלא שראתה החכמה הא-להית שהאדם נפל ממצבו המוסרי, ועד שיעלה במעלה זו, שיתנער ויבא לההכרה המוסרית האמתית, עד העת המאושרה והנאורה ההיא, אין אותה המעלה המוסרית של הכרת משפטם של בע"ח ראויה לו כלל. וכמשפט כל מי שקופץ ליטול את השם להתחסד במדת חסידות הבלתי הולמתו, שאינה מביאה לו כ"א ערבוביא בדעותיו והליכות חייו.

מכח שני הנימוקים האללו, אני חושב שאי אפשר להשתמש בטיעון התקדמות המוסר האנושי, בפרט בהפיכתו להלכות מחייבות, בלי קריטריונים ברורים.

בפוסט הבא נדגים שני קריטריונים שכאלו.

—————————————————————————————

[1] וראה עוד באגרות הראי"ה חלק א איגרת צ, בעיקר בפיסקה ו: "אמנם, אין מעצור לאדם להתנהל על פי הרגשותיו היותר עדינות, כשהוא מכוין בהן לרומם נפשו… אבל אין זאת הדרכה של תורה, כי אם מידה מוסרית פרטית. על כן, אם בהיותה מתרחבת תביא איזה דברים של הפסד באוצר הכלל, ע"י אותו הדרך שנטיות הקדומות בזמן מביאות, יהפכו מנטיות מוסריות, לדברים שיש בהם נזק לרבים…".