אחת הפרשיות המוזרות שבפרשתנו היא פרשיית המעפילים. הלא המעפילים רצו לתקן את החטא שעשו. מדוע התורה לא מאפשרת להם את זה?
הספורנו (דברים א, מה) כותב, שהחטא של עם ישראל היה גדול כל כך, שאי אפשר לכפר עליו בתשובה לבד.
בין המפרשים, יש כאלו שהבינו שמה שרצו המעפילים לעשות אכן לא היה תשובה אמיתית. כך למשל כותב האברבנאל, שאילו המעפילים היו חוזרים בתשובה באמת, הם היו מתפללים לקב"ה שיסלח להם, ולא ישר קופצים לעשות מעשה. בדרך דומה הולך גם הרש"ר הירש (דברים א, מא), שמסביר שעם ישראל פשוט החליפו חטא בחטא אחר – במקום לפחד מהכניסה לארץ ישראל, הם בחרו לסמוך על כוחם וחרבם, בלי רצון בסייעתא דשמיא.
אני רוצה להציע כיוון אחר.
כשאדם עושה חטא, לפעמים הוא מבין מיד שהוא חטא, ורוצה לחזור בתשובה. הוא אכן מבין שהוא חטא, ואכן רוצה לחזור בתשובה, ובכל זאת, הקב"ה אינו מוכן לקבל את התשובה. הסיבה לכך היא, שהתשובה תהיה שטחית מדי. החטא מעיד על פגם חמור בחוטא, וטיפול קוסמטי, אפילו אם הוא ממניעים טובים, הוא לא משמעותי.
אני לא בטוח אם בחטאי היחיד קיים חשבון כזה. אבל במישור הלאומי, זה דבר שמצינו אותו במפורש בתנ"ך, בהקשרים אחרים. כך למשל בימי יאשיהו (מלכים ב סוף פרק כב), למרות שיאשיהו חוזר בתשובה ומחזיר את העם בתשובה, הקב"ה אומר לו, שהדבר היחיד שיקרה בגלל זה הוא שיאשיהו עצמו לא יראה את חורבן יהודה. אבל על עצם קיומו של החורבן, הקב"ה לא היה מוכן לוותר. כי אכן, התשובה שם היתה תשובה קוסמטית בלבד, ולא הצליחה לחלחל באמת, וכפי שחז"ל מזכירים במדרשים (איכה רבה פרשה א), שלמרות המהפכה הדתית של יאשיהו, עם ישראל המשיכו לעבוד עבודה זרה, בסתר.
מסתבר שאי אפשר לבצע מהלכי תיקון משמעותיים בחברה במהירות. אי אפשר לפתור בעיות על ידי טיפול קוסמטי. יש להבין את הבעיה בשורשה, ולטפל בה בצורה יסודית.
זה מחייב אותנו לפעול לטווחים ארוכים, ולא לטווחים קצרים. להשקיע בעיקר בחינוך, ובדרך של הידברות, ולא בפתרונות כוחניים, שגם אם הם נראים מועילים יותר בטווח הקצר, הם יעילים פחות בטווח הארוך.