בפוסט הקודם, הצגנו תפיסה, לפיה העולם מתפתח מבחינה מוסרית, ולאורה ניתן להציע, שבמצבים מסויימים, דברים שהיו בעבר רק הנחיה אתית – מוסרית, יהפכו לחובה גמורה.

ציינו גם שתי בעיות בסיסיות עם העמדה הזו:

הראשונה, היחס בין עמדה זו ובין העקרון ש'זאת התורה לא תהא מוחלפת'.

הבעיה השניה היא, שלא כל עמדה מוסרית, מתאימה להיות נחלת הכלל.

בפוסט הנוכחי, אבקש להציע כמה קריטריונים לאפשרות להכנסת ערך מוסרי חדש אל תוך העולם ההלכתי.

קריטריון ראשון – חומרא ולא קולא

כדי להתמודד עם הבעיה הראשונה שהזכרנו, ש'זאת התורה לא תהא מוחלפת', יש לאמץ את העקרון שלא יוצרים קולות מוחלטות בהלכה, בשם התחדשות מוסרית.

השתמשתי במונח 'מוחלטות', כדי לומר שניתן לפסוק על פי דעות מקילות, כדי להתאים לעקרונות מוסריים, רק בשם הטיעון שהעולם התפתח. אבל אי אפשר לשנות הלכות מוחלטות כדי להתאים לעקרונות מוסריים שכאלו.

לדוגמא – אי אפשר בשם עקרון השוויון לקבוע, שמעכשיו גם אשה תוכל לגרש את בעלה, ולא רק הבעל את אשתו. יתכן ולעתיד לבוא, הסנהדרין תדרוש את התורה אחרת, ותשנה את ההלכה בצורה מהותית[1], אבל כל זמן שזה לא קורה, אי אפשר לעשות את זה בעצמנו.

מצד שני, אפשר, כעקרון, להחליט לאמץ את עמדתו של הרמב"ם שאפשר לחייב את הבעל לגרש את האשה כשהיא טוענת 'מאיס עלי', משום 'שאין האשה כשבויה שתיבעל לשנוי לה', (הלכות אישות יד, ח), למרות שזו לא היתה העמדה המקובלת במאות השנים האחרונות, גם בשם עקרון השוויון ומעמד האשה.

קריטריון שני – דברים שלא היו בימי חז"ל

ישנם תחומים שבהם להלכה לא היה עיסוק משמעותי עד עתה. כך שאין בהם הנחיות חדות בשאלה מה הדין ומה לפנים משורת הדין. בתחומים אלו, ניתן לאמץ נורמות מוסריות קיימות ברחבי העולם.

כדוגמא לדבר, נביא את דבריו של הרב יוסף שאול נתנזון בשו"ת שואל ומשיב (מהדורא קמא, חלק א סימן מד) שדן בשאלה אם למדפיס ספר יש זכויות יוצרים, ושאב את העיגון ההלכתי לזכויות יוצרים מהמנהג הרווח ברחבי העולם, שאינו יהודי בדווקא:

דזה ודאי שספר חדש שמדפיס מחבר… פשיטא שיש לו זכות בזה לעולם… ולא יהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטילה שלהם?! וזה דבר שהשכל מכחישו. ומעשים בכל יום שהמדפיס חיבור יש לו ולבאי כוחו זכות.

עם זאת, יש לשים לב, שלא כל דבר המקובל בעולם כרמה מוסרית גבוהה יותר, הוא בהכרח כזה. למשל, מקומות שמשווים מבחינה מוסרית הריגת בעלי חיים להריגת אדם, בעצם מטשטשים את המשמעות של צלם א-לקים.

קריטריון שלישי – רף מוסרי תורני שנוהג בכל העולם

לעניות דעתי, יש מצב שבו די ברור שניתן להפוך טיעון מוסרי שבעבר היה אתי בלבד, למחייב מבחינה משפטית.

נדגים את הקריטריון הזה דרך הלכה בהלכות השבת אבדה. חפצים שנסחפו בסערה וכדומה, הרי הם הפקר, והמוצא אותם זוכה בהם, אפילו אם הבעלים אינו מתייאש (שולחן ערוך חו"מ רנט, ז). הרמ"א (שם) מציין, שלפנים משורת הדין, ראוי להחזיר את החפצים האלו לבעליהם, כפי שנאמר בגמרא. עוד כתב הרמ"א, שכאשר ישנו חוק מדינה שחייבים להחזיר חפצים מעין אלו לבעליהם, הוא מחייב מבחינה הלכתית. קצות החושן (שם סק"ג) מנמק את הדברים:

נראה דזה לאו מנהג גרוע אלא מנהג טוב וישר הוא, דכיון דאמרו בגמרא דאבידה לאחר יאוש מחזירין לפנים משורת הדין, והוא משום ועשית הישר והטוב… משום הכי כשראו חכמי הדור לתקן שיחזיר לאחר יאוש אין זה מנהג גרוע חס וחלילה.

כלומר, כאשר יש חוק של המלך, שמחייב לעשות דבר שבהלכה הוא רק עניין של 'לפנים משורת הדין', החוק מחייב גם על פי ההלכה.

כלומר, כאשר ישנו עקרון שכבר בעבר הוכר כעקרון מוסרי, שהרי הגמרא אומרת שלפנים משורת הדין יש להחזיר, והוא הפך לנורמה מקובלת בחברה, שהרי המלך מחייב אותו כחוק, הוא הופך למחייב גם מבחינה הלכתית. אין כאן אמירה על עקרונות מוסר חדשים לגמרי, שלא נזכרו בתורה. אבל כאשר העקרון קיים, ניתן להפוך אותו מעקרון אתי למשהו משפטי מחייב, כאשר גם בחברה כולה הוא כבר מקובל.

כדוגמאות להשלכות מעשיות של עקרון זה, ניתן לשקול הקפדה על תנאי גידול נאותים לבעלי חיים, והבאתם לסטנדרט מקובל ברחבי העולם. שכן, מחד, מדובר בתחום שבו ישנן התבטאויות, החל מחז"ל, עבור דרך הראשונים וכלה באחרונים, בדבר החשיבות של הקפדה על צער בעלי חיים, ועל כן שאפילו אכילת בעלי חיים כשלעצמה, יש בה פן בעייתי.

ושנית, לא מדובר באימוץ תנאים בלתי סבירים, אלא באימוץ תנאים מקובלים ברחבי העולם, במדינות דומות לשלנו.

—————————————————————————————–

[1] ראו רמב"ם הלכות ממרים בתחילת פרק ב. ומצד שני, בהקדמת הרמב"ם למשנה, ביחס לפירושים המקובלים מסיני, ואין כאן המקום להאריך.