בפוסט הקודם, סיימנו את עיסוקנו הנוכחי בקבלת מוסר מעצם היותו נכון.

הפוסט הזה, שיחתום את סדרת הפוסטים בענייני מוסר והלכה, מוקדש לעמדה אחרת, והיא, שלעתים יש צורך לאמץ עמדה מוסרית מקובלת בעולם, לא בגלל שמניחים שהיא נכונה מצד עצמה, אלא בגלל שיש צורך בנראות מוסרית, למשל, משום חשש של חילול השם.

הרב יצחק הנשקה כתב על כך מאמר חשוב, שהתפרסם בבטאון צהר (כרך לד, ניתן לקרוא כאן). הדברים הכתובים כאן הם תמצית קצרה של אותו המאמר, עם מעט תוספות.

בוודאי ששיקולי הנראות חשובים. כך אומרים חז"ל במסכת שקלים (פרק ג משנה ב):

אין התורם נכנס לא בפרגוד חפות ולא במנעל ולא בסנדל ולא בתפילין ולא בקמיע שמא יעני ויאמרו מעון הלשכה העני או שמא יעשיר ויאמרו מתרומת הלשכה העשיר לפי שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום ,שנאמר "והייתם נקיים מה' ומישראל". ואומר "ומצא חן ושכל טוב בעיני א-להים ואדם".

ובעקבות זאת נפסק גם בשולחן ערוך (יורה דעה רנז, א):

גבאי צדקה אינם רשאים לפרוש זה מזה בשוק, אלא כדי (שיראו זה את זה, כגון שיהא זה פורש לשער וזה פורש לחנות, וגובים.
מצא הגבאי מעות בשוק, לא יתנם לתוך כיסו, אלא לתוך ארנקי של צדקה, וכשיגיע לביתו יטלם.
היה הגבאי נושה בחברו מנה ופרעו בשוק, לא יתנם לתוך כיסו, אלא לתוך ארנקי של צדקה, וכשיגיע לביתו יטלם.
ולא ימנה מעות הקופה שנים שנים, אלא אחד אחד, מפני החשד, שנאמר: והייתם נקיים מה' ומישראל.

במסילת ישרים (פרק כ – במשקל החסידות) עסק בשאלת הנראות:

הנה חייב האדם לשמור כל המצות בכל דקדוקיהם לפני מי שיהיה ולא יירא ולא יבוש, וכן הוא אומר (תהלים קי"ט): "ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש", וכן שנינו הוי עז כנמר וגו'.
אמנם גם בזה צריך חילוק והבחנה כי כל זה נאמר על גופי המצות שחייבים אנחנו בהם חובה גמורה שבהם ישים פניו כחלמיש, אך יש איזה תוספות חסידות שאם יעשה אותם האדם לפני המון העם ישחקו עליו ויתלוצצו, ונמצאו חוטאים ונענשים על ידו, והוא היה יכול להניח מלעשות הדברים ההם, כי אינם חובה מוחלטת, הנה דבר כזה ודאי שיותר הגון הוא לחסיד שיניחהו משיעשהו, והוא מה שאמר (מיכה ו'): "והצנע לכת עם א-היך". וכמה חסידים גדולים הניחו ממנהגי חסידותם בהיותם בין המון העם, משום דמחזי כיוהרא. כללו של דבר: כל מה שהוא עיקרי במצוה יעשהו לפני כל מלעיג, ומה שאינו עיקרי והוא גורם שחוק והיתול לא יעשהו.

על פי המסילת ישרים, כאשר מדובר על דברים שהם מידת חסידות, ואינם מן הדין, בהחלט ניתן להקל כדי למנוע לזות שפתים. אולם, כשמדובר בדברים שהם הלכות מחייבות, אדרבה "לא יבוש מפני המלעיגים".

הדיון של המסילת ישרים מתייחס לשאלה, האם להקל כנגד איסור. אנו נדון בעיקר בשאלה, מה קורה כאשר שיקולי נראות אומרים שצריך להחמיר. הרמב"ם (הלכות ממרים ה, יא) כתב:

הגר אסור לקלל אביו הגוי ולהכותו, ולא יבזהו כדי שלא יאמרו באו מקדושה חמורה לקדושה קלה שהרי זה מבזה אביו, אלא נוהג בו מקצת כבוד.

הרי שהחובה לנהוג כבוד באביו של הגר אינה מעצם ההלכה, אלא כדי ש'לא יאמרו'.

בצורה חזקה יותר, הדברים מופיעים בספר חסידים (סימן תתכט):

אם יש דבר שהנכרים נוהגים בו איסור וליהודים אינו אסור אסור לו ליהודי שיאכל פן יתחלל שם שמים על ידו כגון נכרי שראה שנכרי חברו רבע בהמה ואמר לנכרים שלא לאכול אותה ונמכרה ליהודי לא יאכלנה ישראל.

יישום בן זמננו של עמדה זו מופיע במאמרו של הרב יעקב ורהפטיג (תחומין יב עמ 240 – 243), שדן בשאלה האם מותר למכור נשק לגויים:

עם ההיתר על פי שיקול דעת הלכתי כנזכר לעיל, אין להוציא מהחשבון כל חשש לחילול השם העלול להתעורר, כאשר עם ישראל, שזכה, לאחר אלפי שנות רדיפה והרג, להקמת מדינה משלו בחסדי ה', מרבה רציחה והרג בעולם באמצעות כלי נשקו הנמכרים לגויים, ולאו דווקא למתוקנים שבהם.

אלא שיש לבדוק מה התוכן של הנורמה המוסרית המופיעה אצל הגויים. המגן אברהם (רמד סק"ח) כותב שאין להעסיק פועלים גויים בקבלנות בשבת, אפילו אם אין בכך חשש מראית עין שיאמרו שמעסיק אותם בשכירות, משום חילול השם – הגויים אינם מאפשרים לאנשים לעבוד בחגים שלהם, ולכן גם אנו צריכים לנהוג כך בחגים שלנו.

בדורות האחרונים, התנהלה מחלוקת מעניינת סביב הבנת דברי המגן אברהם. הרב משה פיינשטיין התיר לעשות הזרעה מלאכותית, גם כאשר מדובר באשת איש שמקבלת זרע מתורם שאינו בעלה. על כך כתב בחלקת יעקב (אבן העזר סימן יד):

הנה בראותי זאת עמדתי משתומם, האפשר זאת שפוסק מפורסם יתיר דבר משוקץ ומתועב כזה, שגם הקתולים והעומדים בראשם יצאו בתוקף עוז בגילוי דעת לאסור מעשים מכוערין כאלו הדומין למעשה ארץ מצרים וכנען ותועבותיהם, ואנו עם הסגולה עם הנבחר עם תורתנו הקדושה בנאמרה מפי הגבורה, נתיר לעשות שיקוץ ותיעוב כזה, האם אין זה חילול השם היותר גדול?!

טענתו של החלקת יעקב היא, שהיות ואצל הקתולים, הזרעה באופן זה נתפסת כאיסור אשת איש, הרי שגם לדידן יש לאסור, מחשש חילול השם. בתגובה לדבריו, כתב הרב פיינשטיין (מופיע בחלקת יעקב כסימן יז):

מה שהביא כת"ה מספר חסידים תתכ"ט שכתב אם יש דבר שנוהגין בו איסור העכו"ם ויהודי אינו אסור, אסור לו להיהודי שיאכל פן יתחלל שם שמים על ידו, וכנראה שכת"ה מפרש שהוא על כל דבר שהעכו"ם אין אוכלים. ותמיהני טובא, איך עולה על הדעת שמה שהעכו"ם אינן אוכלים שהוא מצד אמונתם דע"ז שלהם ובשאר הבלייות ודרכי האמורי יעשו גם היהודים כמותם, וכהא דהמצרים לא אכלו בשר טלה וכדומה, שנמצא הרבה דברי הבל, היחשוב כת"ה שיהיה אסור לנו? והא אדרבה הוא איסור גדול דשמץ ע"ז, ואף מה שלא שייך לע"ז הוא דרכי האמוריים, דהא רק בשביל דברים כאלו יש דברים שהעכו"ם אין אוכלין. ולכן ח"ו לומר פירוש כזה בספר חסידים. אבל כוונתו, רק בדברים שהעכו"ם אין אוכלין משום מאיסותא, כהא דאמרינן עכו"ם אמנקיותא קפדי אף שאינו באופן האסור לנו משום בל תשקצו, אסור לנו לאכול מכיון שגם לנו היא מאיסותא דבר אסור…

האגרות משה אומר, שאם הגויים אינם אוכלים משהו מסיבות דתיות, ברור שאי אפשר להעתיק את האיסור אלינו היהודים. זה יהיה ממש איסור של 'דרכי האמורי'. לכן, ברור שספר חסידים לא התכוון לאסור לנו לאכול, משהו שהגוים אוסרים מסיבות דתיות. כל מה שאמר ספר חסידים, הוא שכאשר יש משהו שהגויים לא אוכלים מסיבות של מאיסות (למשל, אם נאמר שאצל הגויים ישנן כל מיני הנהגות הגייניות שאינן מקובלות בהלכה), אסור גם לנו, אף שאין בכך ממש משום בל תשקצו[1].

דברי האגרות משה בעניין אינם ברורים לי לחלוטין, אבל ככלל, ניתן לומר שיש הבדל בין העתקת עניין מוסרי מהגויים, שבו יש אלמנט של חילול השם, ובין העתקת עניין דתי, שבו בדרך כלל יהיה אסור להעתיק מהם משום דרכי האמורי.

אם כן, ניתן לסכם, שמרכיב הנראות הוא מרכיב משמעותי בהלכה, וגם הוא יכול להוות שיקול להכנסת ערך מוסרי רווח בעולם, אל תוך ההלכה.

————————————————————————————————–

[1] לאחר מכן, מבקש האגרות משה לדחות גם את הראיה מהמגן אברהם:

ומה שהביא כת"ה, מהמג"א… שאין להתיר לעשות לנכרי אף בקבלנות… לא מובן השייכות לענין זה. דהתם דהעכו"ם הם חוששין שגם אחרים עושין הוא חילול שבת, יאמרו שהיהודים אין שומרין שבת שנצטוו שזה חילול השם, ומה שייך זה לעובדה זו שהוא חלוק בעיקר ענין האיסור דזנות, ורואין שהקרבות ממש מאיש לאשה הוא חמור לנו הרבה יותר מכפי שנוהגים הם, וידונו שמה שלא נאסור עובדא דא, הוא משום דלפי גדר האיסור שלנו לא שייך זה.

ראשית, נסביר את לשונו: לשיטתו של האגרות משה, עצם העובדה שהגויים חושבים שצריך לשמור שבת בדרך אחרת, אינה בעייתית. שכן הוא אומר שאין מה ללמוד מהגויים כאשר מדובר במשהו דתי. אלא, שבגלל שהגויים רגילים להגדרה מסויימת של שמירת החגים שלהם, הם יאמרו שהיהודים אינם שומרים שבת, וזה חילול השם. אולם, הגויים יודעים שאנו מחמירים יותר מהם באיסור זמנות, ורק שונים בתחום של הזרעה, יאמרו שזה לא בגלל שאנו מזלזלים באיסור זנות, אלא שאנו רק 'מתווכחים' איתם על פרטים.

למעשה, אני לא לגמרי מבין את עמדתו. האם מותר להעתיק חומרות ששייכות לתחום הדתי רק משום חשש חילול השם? ומדוע בזנות הגויים יבינו אותנו יותר מאשר בתחום חילול שבת, האם בתחום החגים אין לנו חומרות שאין אצל הגויים? אז גם ביחס לחילול שבת הגויים יכולים לגלות הבנה, שמה שאנו שונים הוא רק וויכוח על הפרטים. וצ"ע.