הקדמה – טעמה של מצוות צדקה

במצוות צדקה ישנם שני פנים[1]. הפן הרגיל והפשוט במצוות צדקה הוא, שאנו באים להיטיב עם העני. כך עולה למשל, ממה שכתב הרמב"ם (הלכות מתנות עניים פרק י הלכה ז ואילך) בסדרי העדיפויות במתן צדקה לעניים:

מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול.

כלומר, הצדקה הטובה ביותר היא זו שעוזרת בצורה המיטבית לעני. אבל יש פן נוסף במצוות צדקה והוא הפן של טובת הנותן. הגמרא במסכת בבא בתרא (י.) דנה בשאלת תכליתה של הצדקה:

וזו שאלה שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא: אם א-היכם אוהב עניים הוא מפני מה אינו מפרנסם? אמר לו: כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם.

לכאורה, תשובתו של רבי עקיבא שמטרת הצדקה היא 'כדי שניצול אנו בהן מדינה של גהינם' מראה, שלדעתו הצדקה לא נועדה עבור העני, מקבל הצדקה. עיקרה של הצדקה או עבור הנותן, העשיר. כך הבין גם ספר החינוך (מצווה סו) את דבריו של רבי עקיבא:

שורש המצוה, שרצה הא-ל להיות ברואיו מלומדים ומורגלים במדת החסד והרחמים…
ואם לאו מצד שורש זה הלא הוא ברוך הוא יספיק לעני די מחסורו זולתנו, אלא שהיה מחסדו ברוך הוא שנעשינו שלוחים לו לזכותנו.

כלומר, המצווה לא נועדה להיטיב עם העני. זה תפקידו של הקב"ה. המצווה נועדה כדי להיטיב עם העשיר, ולהרגילו במידת החסד והרחמים.

לעניות דעתי, שני הפנים אינם חולקים, ובהלכות שונות במצוות הצדקה ניתן לראות התייחסות רבה יותר לפן אחד או לפן האחר.

חובת הצדקה של היחיד ושל הציבור

הגמרא במסכת כתובות (סז:) מגדירה את חובת הצדקה על פי הפסוק (דברים טו, ח): "כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ":

תנו רבנן די מחסורו אתה מצווה עליו לפרנסו ואי אתה מצווה עליו לעשרו. אשר יחסר לו – אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו אמרו עליו על הלל הזקן שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו ורץ לפניו שלשה מילין…

וכן פסק הרמב"ם (הלכות מתנות עניים פרק ז):

הלכה א: מצות עשה ליתן צדקה לעניים כפי מה שראוי לעני, אם היתה יד הנותן משגת, שנאמר פתוח תפתח את ידך לו ונאמר והחזקת בו גר ותושב וחי עמך ונאמר וחי אחיך עמך. הלכה ב: וכל הרואה עני מבקש והעלים עיניו ממנו ולא נתן לו צדקה עבר בלא תעשה שנאמר לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון. הלכה ג: לפי מה שחסר העני אתה מצווה ליתן לו, אם אין לו כסות מכסים אותו, אם אין לו כלי בית קונין לו… אפילו היה דרכו של זה העני לרכוב על הסוס ועבד רץ לפניו והעני וירד מנכסיו קונין לו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו שנאמר די מחסורו אשר יחסר לו…

וכן הוא בשולחן ערוך (יו"ד רנ, א).

כאמור, הלכה זו מופיעה ברמב"ם בפרק ז. אבל בפרק ט כתב הרמב"ם:

הלכה א: כל עיר שיש בה ישראל חייבין להעמיד מהם גבאי צדקה אנשים ידועים ונאמנים שיהיו מחזירין על העם מערב שבת לערב שבת ולוקחין מכל אחד ואחד מה שהוא ראוי ליתן ודבר הקצוב עליו, והן מחלקין המעות מערב שבת לערב שבת ונותנין לכל עני ועני מזונות המספיקין לשבעה ימים, וזו היא הנקרא קופה… הלכה ה: הקופה אינה נגבית אלא בשנים שאין עושים שררה על הצבור בממון פחות משנים… ואינה נחלקת אלא בשלשה מפני שהיא כדיני ממונות, שנותנים לכל אחד די מחסורו לשבת…

הלכה ח: אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום, מכיכר בפונדיון, מד' סאין בסלע. ואם לן, נותנין לו מצע לישן עליו וכסת ליתן מראשותיו, ושמן וקטניות. ואם שבת, נותנין לו מזון ג' סעודות ושמן וקטנית ודג וירק. ואם מכירין אותו, נותנין לו לפי כבודו.
הלכה יב: מי שישב במדינה שלשים יום כופין אותו ליתן צדקה לקופה עם בני המדינה. ישב שם שלשה חדשים כופין אותו ליתן התמחוי. ישב שם ששה חדשים כופין אותו ליתן צדקה בכסות שמכסים בה עניי העיר. ישב שם תשעה חדשים כופין אותו ליתן צדקה לקבורה שקוברין בה את העניים ועושין להם כל צרכי קבורה.
הלכה יג: מי שיש לו מזון שתי סעודות אסור לו ליטול מן התמחוי, היו לו מזון ארבע עשרה סעודות לא יטול מן הקופה…

וישנם הבדלים רבים בין חובת הצדקה כפי שהיא מתוארת בפרק ט, לזו שמתוארת בפרק ז:

בפרק ז, חובת הצדקה מוגדרת לפי 'די מחסורו'. בפרק ט, חובת הצדקה היא לדברים ספציפיים – מלבוש, אוכל.

בפרק ט, יש גדרים כמה זמן ישב אדם בעיר ויהיה מאנשי העיר. לעומת זאת, בפרק ז (הלכה יד) נאמר:

מי שהלך בסחורה ופסקו עליו אנשי העיר שהלך שם צדקה הרי זה נותן לעניי אותה העיר, ואם היו רבים ופסקו עליהן צדקה נותנין וכשבאין מביאין אותה עמהן ומפרנסין בה עניי עירם, ואם יש שם חבר עיר יתנוה לחבר עיר והוא מחלקה כמו שיראה לו.

כלומר, גם אורחים חייבים להשתתף במצוות הצדקה.

בפרק ט (הלכה יט) נאמר:

הלכה יט: עני שנתן פרוטה לתמחוי או פרוטה לקופה מקבלים ממנו, ואם לא נתן אין מחייבין אותו ליתן. נתנו לו בגדים חדשים והחזיר להן את השחקין מקבלין ממנו, ואם לא נתן אין מחייבין אותו ליתן.

כלומר, אין חובת צדקה לעני. לעומת זאת, בפרק ז (הלכה ה) כתב הרמב"ם שגם עני המתפרנס מן הצדקה חייב במצוות צדקה.

כפי שנראה לקמן, ההבדלים האלו, נובעים מכך שלמצוות צדקה של היחיד ושל הציבור יש מקור חיוב שונה, וממילא גם הגדרה שונה.

הגדרת החיוב של 'די מחסורו'

הדין של 'די מחסורו' נראה לנו מופרך. למה צריך לדאוג לכל מיני קפריזות של העני? בשטמ"ק שם הביא את דברי תלמידי רבנו יונה:

אפילו סוס לרכוב עליו כו' ודוקא בעשיר שירד מנכסיו שהוא מורגל מתחלה בתענוגים גדולים אבל בשאר עניים שלא הורגלו בכך לא מחייב כולי האי. תלמידי רבינו יונה ז"ל.

כך עולה גם מהסיפור של רבי נחמיה בהמשך הסוגיה:

ההוא דאתא לקמיה דרבי נחמיה, אמר ליה: במה אתה סועד? א"ל: בבשר שמן ויין ישן. רצונך שתגלגל עמי בעדשים? גלגל עמו בעדשים ומת, אמר: אוי לו לזה שהרגו נחמיה! אדרבה, אוי לו לנחמיה שהרגו לזה מיבעי ליה! אלא, איהו הוא דלא איבעי ליה לפנוקי נפשיה כולי האי.

ישנה בעייתיות מסויימת בשינוי מהיר מדי של הרגלי החיים של העני. אולי העני לא היה בסדר מראש, בכך שהפך עצמו למפונק מדי. אבל מצד שני, מעבר מבשר שמן ליין ישן, קשה מאוד לעני. אם כן, לא כל קפריזה נותנים לעני, אלא רק משאירים אותו בהרגלים שהיו לו קודם שהפך לעני. ועדיין, כיצד אפשר להתנהל כך כחברה.

יתכן שהתשובה לדבר נעוצה בסיפור נוסף בסוגיה:

ההוא גברא דאתא לקמיה רבא, אמר ליה: במה אתה סועד? אמר ליה: בתרנגולת פטומה ויין ישן. אמר ליה: ולא חיישת לדוחקא דציבורא? אמר ליה: אטו מדידהו קאכילנא? מדרחמנא קאכילנא! דתנינא: עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו, בעתם לא נאמר אלא בעתו – מלמד, שכל אחד ואחד נותן הקב"ה פרנסתו בעתו.
אדהכי והכי אתאי אחתיה דרבא דלא חזיא ליה תליסר שני, ואתיא ליה תרנגולת פטומה ויין ישן. אמר: מאי דקמא (רש"י: מה דבר זה שאירע לפני עתה שלא הייתי רגיל בכך שבאת זו לכאן ותרנגולת ויין ישן בידה)? אמר לו: נענתי לך, קום אכול.

אפשר להבין מהסיפור של רבא, שבסופו של דבר, העני צדק. הכסף לא מגיע מרבא, אלא מהשמים.

אפשר גם לנסח את הדברים אחרת, על פי העקרון שהצגנו מקודם בשם ספר החינוך, שמצוות הצדקה ממוקדת בנותן. הגדרת מצוות צדקה היא, כל זמן שלעני חסר, העשיר צריך להרגיש את חסרונו של העני ולכאוב אותו.

זה נכון, שכך אי אפשר לנהל את הקופה הציבורית ולדאוג לכלל העניים. אבל מצוות הצדקה של היחיד אינה מוגדרת על פי היכולת בפועל לעזור לכולם, אלא כדרישה לחוש את כאבם של אחרים.

בניגוד לכך, הציבור מחוייב לפעול לטובת כלל העניים. מכאן נובעת דרישה לחלוקה הגיונית וצודקת של העוגה התקציבית, וממילא גם, חוסר האפשרות לממן כל צורך שונה של כל עני – ישנו 'סל צרכים' בסיסי, שאותו צריך לספק לכלל הענים.

כעת אפשר להבין גם את שאלת חובת העני להשתתף בצדקה. מנקודת מבט ציבורית, עני שמקבל צדקה, אין טעם לחייב אותו לתת צדקה. הלא הוא נותן ממה שהוא מקבל?!

אבל מנקודת המבט האישית, גם את העני כדאי לחנך להיות מהנותנים, ולא רק מהמקבלים. ולכן בפן האישי, אפשר להטיל גם על העני חובת צדקה[2].

 

———————————————————————————————–

[1] ניתן לראות גם במה שכתבנו ב'מילתא בטעמא' (כאן).

[2] להרחבה בנושא, ראה: "מדינת הרווחה – בין אחריות הפרט והחברה", הרב עידו רכניץ, בתוך: "תורה עבודה ומה שביניהם, אסופת מאמרים בענייני השעה, ליובל התשעים להסתדרות הפועל המזרחי, עורך: הרב יוסף נועם רימון, הוצאה לאור המכון התורני אור עציון, תשעד, עמ' 329 – 339.