בפוסט הקודם הסברנו שמדין תורה, התפילה עיקרה היא דבר אישי. חכמים הוסיפו, מישור נוסף, המישור הציבורי.

בשיעור הזה נשתמש באבחנות האלו, כדי לדון בסוגיית הכוונה בתפילה.

שיטות הראשונים שהכוונה מעכבת בתפילת שמונה עשרה

הגמרא בברכות (ל:) אומרת:

רבי חייא בר אבא צלי והדר צלי. אמר ליה רבי זירא: מאי טעמא עביד מר הכי? אילימא משום דלא כוון מר דעתיה והאמר רבי אליעזר לעולם ימוד אדם את עצמו אם יכול לכוין את לבו יתפלל ואם לאו אל יתפלל? אלא דלא אדכר מר דריש ירחא…

מכאן עולה, שמי שאינו יכול להתפלל בכוונה, אסור לו להתפלל. בפשטות נראה, שכוונה היא דבר המעכב בתפילה.

במקום אחר (שם לד:) אומרת הגמרא:

המתפלל צריך שיכוין את לבו בכולן ואם אינו יכול לכוין בכולן יכוין את לבו באחת אמר רבי חייא אמר רב ספרא משום חד דבי רבי באבות

על פי האמור כאן נראה, שהכוונה המעכבת היא רק בברכת אבות, ואם כיוון באבות, אף שלא כיוון בשאר הברכות, יצא ידי חובה בדיעבד.

התוספות (לד: ד"ה יכוון) כתבו, שיש לפרש את המימרא בדף ל: באופן דומה, ורק כוונה בברכת אבות מעכבת בדיעבד. כך פסק גם הרא"ש (פרק ה סימן כד).

שיטת הרמב"ם

כעת נתבונן בלשון הרמב"ם (תפילה פרק ד):

הלכה א: חמשה דברים מעכבין את התפלה אף על פי שהגיע זמנה, טהרת ידים, וכיסוי הערוה, וטהרת מקום תפלה, ודברים החופזים אותו, וכוונת הלב. הלכה טו: כוונת הלב כיצד כל תפלה שאינה בכוונה אינה תפלה, ואם התפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל בכוונה, מצא דעתו משובשת ולבו טרוד אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו… הלכה טז: כיצד היא הכוונה שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאלו הוא עומד לפני השכינה.

בפרק ד, הרמב"ם לא הבחין בין החלקים השונים של התפילה, ובפשטות נראה, שהכוונה מעכבת בכל התפילה.

לעומת זאת, בפרק י (הלכה א) כתב הרמב"ם:

מי שהתפלל ולא כיון את לבו יחזור ויתפלל בכוונה, ואם כיון את לבו בברכה ראשונה שוב אינו צריך…

כאן פסק הרמב"ם שהכוונה בתפילה מעכבת רק בברכה ראשונה.

יישוב לדברים אלו כתב ר' חיים מבריסק (חידושים לרמב"ם פרק ד הלכה א):

ונראה לומר דתרי גווני כוונות יש בתפלה, האחת כוונה של פירוש הדברים, ויסודה הוא דין כוונה, ושנית שיכוון שהוא עומד בתפלה לפני ד'. כמבואר בדבריו פ"ד שם ז"ל ומה היא הכוונה שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאלו עומד לפני השכינה.

ר' חיים מבחין בין שני סוגים של כוונה: כוונה לפירוש המילים שבתפילה, לתוכן של הדברים הנאמרים בתפילה, וכוונה לכך שעומד בתפילה לפני ה'.

לדעת ר' חיים, ישנו הבדל בין שתי הכוונות האלו:

ונראה דכוונה זו (-שעומד לפני ה') אינה מדין כוונה רק שהוא מעצם מעשה התפלה, ואם אין לבו פנוי ואינו רואה את עצמו שעומד לפני ד' ומתפלל אין זה מעשה תפלה, והרי הוא בכלל מתעסק דאין בו דין מעשה. וע"כ מעכבת כוונה זו בכל התפלה, דבמקום שהיה מתעסק דינו כלא התפלל כלל, וכאלו דלג מלות אלה, והלא ודאי דלענין עצם התפלה כל הי"ט ברכות מעכבין. ורק היכא שמכוון ומכיר מעשיו ויודע שהוא עומד בתפלה אלא שאינו יודע פירוש הדברים שזה דין מסוים רק בתפלה לבד, הוספת דין כוונה. בזה הוא דאיירי הסוגיא דברכות דף ל"ד [ע"א] המתפלל צריך שיכוון לבו בכל הברכות ואם אינו יכול לכוון את לבו בכולם יכוון באחת מהן.

הכוונה לפירוש המילים היא אכן הלכה בהלכות תפילה. כמו שצריך לעמוד כשמתפלל, כך צריך גם לכוון לפירוש המילים. ולכן, ניתן לדבר על תפילה עם כוונה ותפילה ללא ככונה, וניתן לקבוע, שניתן לצאת ידי חובה גם בתפילה ללא כוונה לפירוש המילים כלל, או בברכת אבות בלבד.

אולם, הכוונה לכך שעומד לפני ה' היא לא הלכה נוספת בתפילה, היא עצם מהותה של התפילה. מי שאומר מילים, אך לא מודע לכך שהוא עומד לפני ה', לא התפלל בכלל, הוא רק 'מתעסק'[1]. האמור בפרק ד, שכוונה מעכבת בתפילה כולה, מתייחס לכוונה הזו, וכדברי הרמב"ם שם בהלכה טז: 'כיצד היא הכוונה שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאלו הוא עומד לפני השכינה'.

לדעת ר' חיים, כוונה כזו חייבת לעכב בכל התפילה, כי מי שלא אמר משפט אחד מתוך מודעות שכזו, באותו המשפט כאילו לא התפלל כלל, וממילא לא יצא ידי חובה, כמו מי שדילג על ברכה אחת מתוך תפילת עמידה.

למעשה, כמה אחרונים דוחים את דבריו של ר' חיים. החזון אי"ש (גליונות חזון אי"ש על ר' חיים) כתב:

וכל אדם העומד להתפלל לא שייך בו מתעסק, דלעולם יש בו ידיעה כהה שהוא תפילה לפניו יתברך, אלא שאין לבו ער כל כך, ובידיעה קלושה סגי דיעבד, אלא שאינה רצויה ומקובלת כל כך.

כלומר, מספיקה 'ידיעה כהה' שעומד לפני הקב"ה. ידיעה זו קיימת מעצם העובדה שאדם יודע שהוא בא בשביל להתפלל, אף שהוא לא ער לה בכל רגע נתון.

תירוץ אחר עולה מדברי הרב עובדיה. ביביע אומר (חלק ג, אורח חיים סימן ח אות א) כתב, שבירושלמי (ברכות פרק ב הלכה ד) ישנם סיפורים על כמה אמוראים שבקושי כיוונו בתפילתם, אלא היו סופרים את אפרוחיהם וכד'. ועל כך כותב הרב עובדיה, שברור שבאותה שעה שחשבו על האפרוחים לא היתה דעתם שעומדים בתפילה לפני ה'. ולכן הוא מסיק:

אלא ודאי שכל שכיון בזה בברכה ראשונה די בזה, ואף שבשאר התפלה לא כיון בזה בהדיא, אמרינן סתמו כפירושו ועל דעת הראשונה הוא עושה.

כלומר, ניתן לומר שאם כיוון ליבו שעומד לפני הקב"ה בברכה ראשונה המשך התפילה הוא על דעת ברכה הראשונה, כמו לגבי הכוונה לעצם המילים.

בין לפי דרכו של החזון אי"ש ובין לפי דרכו של הרב עובדיה, הם אינם חולקים על הטיעון העקרוני של ר' חיים, שתפילה היא עמידה לפני הקב"ה. אלא שהם נחלקו בשאלה עד כמה המודעות הזו צריכה להיות גלויה בזמן התפילה, לעניין דיעבד. בהקשר זה ראוי להביא את דבריו של הרב סולובייצ'יק (איש האמונה – קהילת התפילה):

…התפילה היא ביסודה תחושתו של האדם שהוא נמצא בנוכחות בוראו, והוא פונה אליו. להתפלל משמעו אחד בלבד – לעמוד לפני ה'. ודאי, תחושה זו קיבלה גיבוש אובייקטיבי בטקסטים של תפילות קבע, אשר אמירתן חובה… אולם … האמת היא כי מהות התפילה היא חווית הברית של התחברות עם הא-להים והדיבור אליו. ואילו הפעולה הממשית של אמירת הטקסטים היא הטכניקה של מימוש התפילה, אך לא התפילה עצמה.
כללו של דבר, תפילה ונבואה הן שתי הגדרות נרדפות לדו שיח הנושא אופי של ברית בין הא-להים לאדם… ההבדל בין תפילה לנבואה אינו מתייחס, כפי שציינתי, לתוכנו של דו השיח, אלא לסדר שבו הוא מתנהל . בעוד שבתוך קהילת הנבואה, הא-להים נוקט ביוזמה – הוא מדבר והאדם מאזין – הרי בקהילת התפילה היוזמה באה מן האדם – הוא מדבר, והא-להים מאזין.

הרב סולובייצ'יק אומר, שמעשה התפילה הוא לדבר עם הקב"ה. חז"ל עיצבו לנו זמנים לתפילה, וגם נושאי שיחה. אולם, מהותה של התפילה הוא דיבור עם הקב"ה.

שיטת הפני יהושע

הפני יהושע (ברכות ל:) דן בלשון המשנה ש'אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש':

במשנה "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש" ופרש"י דכובד ראש היינו הכנעה ורבינו יונה כתב דלשון כובד ראש לאו דוקא אלא דרך משל כו' ע"ש. ולפי פירושם יש לדקדק בלשון כובד ראש דטפי הו"ל למימר אין עומדין להתפלל אלא בכובד ראש כדמשמע מכל הנך קראי דמייתי הש"ס…

קושייתו היא, שאם כובד הראש היינו הכנעה וכיו"ב, הרי צריך להתפלל בכובד ראש – כל התפילה צריכה להיראות כך, ולא רק 'מתוך' כובד ראש.

על מנת ליישב את שאלתו משתמש הפני יהושע בדבריו של הטור (אורח חיים סימן צח):

תניא המתפלל צריך שיכוין לבו שנאמר תכין לבם פירוש שיכוין פי' המלות שמוציא בשפתיו ויחשוב כאילו שכינה כנגדו שנא' שויתי ה' לנגדי תמיד ויעיר הכוונה ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו ויחשוב כי אילו היה מדבר לפני מלך ב"ו שהיום כאן ולמחר בקבר היה מסדר דבריו ומכוין בהם יפה לבל יכשל ק"ו לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שצריך לכוין אף מחשבתו כי לפניו המחשבה כדיבור כי כל המחשבות הוא חוקר וכן היו עושין חסידים ואנשי מעשה שהיו מתבודדים ומכוונין בתפלתן עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות רוח השכלית עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה

חלק מההכנה לתפילה אצל החסידים ואנשי המעשה היה שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות. הפני יהושע טוען, שמדריגה זו מתנגשת עם תוכן התפילה:

ולכאורה ענין מחשבה וכוונה כזאת אי אפשר לכוון בשעת התפלה ממש שהרי בתפלה צריך לכוון בפירוש המלות ולשאול צרכיו כעבד המבקש פרס מרבו שרובם ככולם הם מעניני העוה"ז וגשמיים?
לכן יותר נאות לעשות כזאת קודם התפלה לשעבד המחשבה לעבודת הבורא עד שידע לפני מי הוא עומד. ובזה היה מתיישב ג"כ לשון כובד ראש כמשמעו

כלומר, התפילה דורשת התעסקות עם צרכי היום יום של האדם. היא אינה מתאימה למי שנמצא בעולמות עליונים. לכן הצעתו של הפני יהושע היא שלפני התפילה אמנם צריך להגיע לעולמות עליונים, וזה עניין 'כובד ראש', אך התפילה עצמה היא במישור הארצי, ולכן רק עומדים להתפלל 'מתוך' כובד  ראש, אך בתפילה עצמה כובד הראש הזה אינו ישים.

למעשה, הפני יהושע סובר שבדעת הטור קשה להכניס הסבר זה, כיוון שהוא מבין מדברי הטור שגם בשעת התפילה עצמה צריך להיות באותה הכוונה, אך המשנה ברורה (סימן צח סק"א) העתיק את דבריו של הפני יהושע:

פירוש המילות – ואל יכוין האדם בשמות ויחודים רק יתפלל כפשוטו להבין הדברים בכונת הלב אם לא מי שהוא בא בסוד ד' ויודע לכוין ביה בלבא ורעותא ודחילו דאל"ה ח"ו מקלקל בזה הרבה… ועיין בפני יהושע שכתב דאלו הכונות המבוארים כאן בשו"ע א"א לכוין בשעת התפלה רק קודם ובתפלה צריך לכוין פירוש המלות.

נמצא, שאם אמרנו שבתפילה אדם עומד לפני הקב"ה, הרי שאפילו אם התפילה יכולה להיעשות רק מתוך התרוממות של האדם והתפשטות מן הגשמיות, הרי שבזמן התפילה עצמה, האדם כביכול 'מוריד' את הקב"ה בחזרה אליו.

שיטות הראשונים שתיתכן תפילה ללא כוונה כלל

השולחן ערוך (אורח חיים סימן קא סעיף א) פסק כדברי התוספות והרא"ש:

המתפלל צריך שיכוין בכל הברכות, ואם אינו יכול לכוין בכולם, לפחות יכוין באבות; אם לא כיון באבות, אף על פי שכיון בכל השאר, יחזור ויתפלל.

אמנם, הרמ"א במקום מוסיף הסתייגות:

והאידנא אין חוזרין בשביל חסרון כוונה, שאף בחזרה קרוב הוא שלא יכוין, אם כן למה יחזור.

בעיית העדר הכוונה נזכרת עוד לפני הרמ"א. הטור (סימן צח) כתב:

ולא יתפלל לא במקום שיש בו דבר שמבטל כוונתו ולא בשעה המבטלת כוונתו דא"ר חייא בר אשי אמר רב כל שאין דעתו מיושבת עליו אל יתפלל רבי חנינא ביומא דרתח פירוש ביום שהיה כועס לא הוה מצלי רבי אליעזר אומר הבא מן הדרך אל יתפלל תוך ג' ימים… וכתב הר"ם מרוטנבורק אין אנו נזהרין עתה בכל זה שאין אנו מכוונין כל כך בתפילה

כלומר, בזמן שאדם יכול להתכוון יותר, דורשים ממנו יותר. אולם, כבר בזמנו של מהר"ם מרוטנבורג, ההנחה היתה שאנו לא מסוגלים להתכוון כ"כ, וממילא דרישת הכוונה לכתחילה, יורדת.

אבל עוד לפני תקופת הראשונים, מצינו שהציבור התקשה להתפלל בכוונה. לעיל כבר הזכרנו את הירושלמי המציין אמוראים שהתקשו לכוון בתפילה. ובגמרא במסכת עירובין (סה.) נאמר:

אמר רב ששת משום רבי אלעזר בן עזריה יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שחרב בית המקדש ועד עכשיו שנאמר לכן שמעי נא זאת עניה ושכרת ולא מיין. מיתיבי שיכור מקחו מקח וממכרו ממכר עבר עבירה שיש בה מיתה ממיתין אותו מלקות מלקין אותו כללו של דבר הרי הוא כפיקח לכל דבריו אלא שפטור מן התפלה. מאי יכולני לפטור דקאמר נמי? מדין תפלה.

כלומר, מאז שחרב בית המקדש הקושי להתפלל הוא קושי כללי, ובעצם יש מקום לפקפק בעצם החיוב להתפלל.

בהקשר זה, יש להזכיר שיטת ראשונים חשובה – שיטת שבלי הלקט (עניין תפילה סימן יז):

וצריך אדם לכוין את לבו בתפלתו כדילפינן מחנה. דכתיב וחנה היא מדברת על לבה. ואמר ר' אלעזר מכאן למתפלל שצריך לכוין את לבו. ר' ירמיה בשם ר' אלעזר אומר המתפלל ולא כיון את לבו אם יודע בו שהוא חוזר ומכוין לבו יחזור ויתפלל ואם לאו לא יחזור ויתפלל.
ושמעתי מפי הר"ר יעקב מגוירציבורק נר"ו שיש להביא ראיה מראש מסכת זבחים. שאע"פ שכמה פעמים אדם מתפלל ואינו מתכוין יש לומר שיצא ידי חובתו למאן דאמר תפלות כנגד תמידין תקנום דאמרינן בתחילת זבחים כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה. ומוכיח לשם דאם נזבחו בסתמא כשרין ועלו לבעלים לשם חובה הכא נמי בתפלה יש לומר דאינו מתכוין הוי ליה כסתמא ויצא ידי חובתו. מיהו המתפלל בכוונה טפי עדיף והיא מצוה מן המובחר ומובטח לו שאין תפלתו חוזרת ריקם כדכתיב תכין לבם תקשיב אזנך.

שבלי הלקט מבין שכוונה בתפילה אינה מעכבת בדיעבד. לדעתו, יש לדמות את התפילה לקרבנות, וכשם שבקרבנות יש דין שמי שהקריב קרבן שלא לשמו כשר, אלא שלא עלה לבעלים לשם חובה, כך גם לגבי תפילה – מי שהתפלל ללא כוונה, הרי זו תפילה, והכוונה היא רק 'למצווה מן המובחר'.

כדי לעמוד על הגדרת דבריו של שבלי הלקט, נתבונן בדברים שכתב עליו הרב עובדיה (שו"ת יביע אומר שם אות ח):

יש להעיר בראית השה"ל, ממ"ש בתשו' הרשב"א (סי' שמד), דאפי' למ"ד מצות אין צריכות כוונה, הכא גבי תפלה שהיא סיפור שבחי יוצר הכל יתברך ובקשת רחמים לפניו, מודה שצריך לכוין, לפי שאינו בדין שינהוג בהן כשאר המצות שהן מצות עשייה, דהתם כל שעשה הרי קיים מצות עשייתו, אלא שאינו מן המובחר. ע"ש. וכ"ה בארחות חיים (ה' תפלה אות לז). ופשוט שאותם הדברים עצמן שייכים לגבי דמיון השה"ל לקדשים דסתמן כשרים, דשאני הכא שאין כאן שום עשייה רק אמירה בפה, וא"כ י"ל שלא יצא י"ח בסתמא. והן אמת שלפ"ד הגר"ח מבריסק כוונת פי' המלות אינה חשובה כ"כ ככוונת המצות בעלמא, ומש"ה אפי' לא כיון באבות בכוונת פי' המלות יצא י"ח תפלה מה"ת. ע"כ. ודבריו קרובים לדברי השה"ל הנ"ל. מ"מ לפ"ד הרשב"א נהפוך הוא דכוונה זו חמירא טפי הואיל ואינו עושה מעשה.

הרב עובדיה מציין, שדברי שיבלי הלקט מתאימים לדבריו של ר' חיים. דהיינו, שברור שגם לדעת שבלי הלקט, מי שקרא טקסט, ולאחר זמן 'גילה' שטקסט זה הוא תפילה, לא התפלל. הרי הוא מתעסק אצל תפילה, וגם בקדשים, מתעסק פסול.

מה שמתכוון שבלי הלקט לומר הוא, שמי שבא על מנת להתפלל, ונמצא שאת מעשה התפילה הוא אכן מתכוון לעשות, אלא שלפירוש המילים הוא אינו מתכוון, יצא ידי חובת תפילה.

לעומת זאת, לדעת הרשב"א, מעשה התפילה ממוקד במילים, וממילא מי שלא התכוון לפירוש המילים, לא יצא ידי חובה.

שבלי הלקט אומר את דעתו לשיטת רבי יהושע בן לוי, שתפילות כנגד תמידים תקנום. לאור מה שכתב הרב עובדיה נאמר, שגם רבי יהושע בן לוי מודה שהתפילה היא מפגש עם הקב"ה, אלא שזה פחות מפגש אישי, ולא התוכן הוא העיקר, אלא עצם העמידה לפניו. עמידה כזו יכולה להיות גם באופן ציבורי.

סיכום

שתי כוונות עקרוניות יש בתפילה – כוונה לעמוד לפני הקב"ה, וכוונה לפירוש המילים.

הניתוק בין הכוונות האלו מראה, שיש מקום לעמידה מול הקב"ה, גם בלי קשר לתוכן הספציפי שמדברים איתו. היא גם מאפשרת מקום יותר ייצוגי, יותר קבוצתי, שאותו נפתח בפוסט הבא.

מאז ימי השולחן ערוך ואף לפני כן, הכוונה לפירוש המילים קשה. למעשה, אנו מתפללים לפעמים, ואולי אף בדרך כלל, גם בלי הכוונה הזו. עם זאת, התפילה לא הולכת לריק, כי הרעיון הבסיסי שהתפילה היא עמידה לפני ה', עדיין נשאר, אפילו אם לא הצלחנו להביע שום תוכן בעמידה הזו מול הקב"ה.

 

[1] משל למה הדבר דומה:

מצינו לגבי כוונה במצוות באופן כללי, שישנן שלוש מדרגות:

אדם יכול לעשות מצווה מתוך כוונה לקיים את המצווה. למשל, הוא קורא את קריאת שמע, לשם מצוות קריאת שמע.

אדם יכול לקרוא את קריאת שמע מתוך ספר, מתוך מטרה לקרוא את הטקסט שלפניו. הוא אינו מכוון למצווה, אבל הוא מכוון לקריאה. על הרמה הזו ישנן שתי דעות בגמרא, אם מצוות צריכות כוונה או לא, ולהלכה, במצוות דאורייתא אנו מחמירים שכוונה כזו מעכבת (שולחן ערוך אורח חיים סימן ס סעיף ד).

לעיתים אדם קורא מתוך ספר, אך אין כוונתו לקריאה כלל. הוא רק קורא כדי להגיה. במקרה כזה, גם לדעות שמצוות לא צריכות כוונה, הוא לא יצא. בגלל שהוא בכלל לא מתכוון למעשה המצווה – הוא מתעסק אצל המצווה.