צדקה למי שהביא את עצמו למצב של עוני

הגמרא במסכת בבא מציעא (ט:) דנה במחלוקת תנאים המופיעה במשנה במסכת פאה, בשאלה אם אדם עשיר יכול ללקט פאה עבור עני מסויים:

תנן התם מי שליקט את הפאה ואמר הרי זו לפלוני עני ר' אליעזר אומר זכה לו וחכמים אומרים יתננה לעני הנמצא ראשון.
אמר עולא אמר ר' יהושע בן לוי מחלוקת מעשיר לעני:
דר' אליעזר סבר מגו דאי בעי מפקר נכסיה והוי עני וחזי ליה, השתא נמי חזי ליה, ומגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה.
ורבנן סברי חד מגו אמרינן תרי מגו לא אמרינן אבל מעני לעני דברי הכל זכה לו דמגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה.

לדעת רבי אליעזר, העשיר יכול ללקט. סברתו היא, שהעשיר יכול להפוך את עצמו לעני, אם יפקיר את כל רכושו, ובתור עני, כיוון שיכול ללקט לעצמו, יכול ללקט גם לעני אחר. יש כאן פעמים 'מתוך' – מתוך שיכול להפוך לעני, ומתוך שיכול ללקט לעצמו, יכול ללקט לאחרים.

לעומת זאת, חכמים סוברים, שלא אומרים פעמים 'מתוך'.

אם כן, ישנה הסכמה בין חכמים לרבי אליעזר, שאילו העשיר יפקיר את כל רכושו בפועל, הוא יוכל ללקט צדקה לעצמו, וגם לעניים אחרים. מכאן מוכיח באגרות משה (יו"ד ד, לז) שמי שהפך את עצמו לעני בגלל החלטותיו, עדיין רשאי ליטול מן הצדקה, וחייבים לפרנסו:

ואף כשהוא עצמו גרם לזה שלא בשביל לימוד תורה, והוא פושע, חייבין לפרנסו מצדקה. ובפירוש אמרו בב"מ דף ט' ע"ב דאי בעי מפקר לנכסי והוי עני וחזי ליה… וכ"ש במי שהתעצל לעבוד את שדותיו אף שהוא בשביל עצלות, ומכרם ואכל את דמיהן ונעשה עני, שהוא נוטל לקט שכחה ופאה, וגם שצריכין ליתן לו מקופה של צדקה. שלכן ודאי רשאי מי שנפשו חשקה בתורה למכור את נכסיו ולאכול דמיהן, אף שיצטרך ליקח צדקה כשיכלו המעות.

יחיד וציבור בעזרה למי שמכניס את עצמו בצרה

ראיה נוספת לדין זה עולה מסוגיית הגמרא בגטין מו ע"ב. המשנה שם אומרת:

המוכר את עצמו ואת בניו לעובדי כוכבים, אין פודין אותו, אבל פודין את הבנים לאחר מיתת אביהן.

המשנה אומרת, שאדם שגרם לעצמו להישבות, אין מחוייבים לפדות אותו. ובגמרא שם:

אמר רב אסי, והוא שמכר ושנה ושילש.
הנהו בני בי מיכסי דיזפי זוזי מעובדי כוכבים ולא הוה להו למפרעינהו, אתו וקא גרבי להו, אתו לקמיה דרב הונא, אמר להו: מאי איעביד לכו, דתנן: המוכר את עצמו ואת בניו לעובדי כוכבים – אין פודין אותו. אמר ליה רבי אבא: לימדתני רבינו, והוא שמכר ושנה ושילש! אמר ליה: הני מרגל רגילי דעבדי הכי.

מהגמרא עולה, שבעצם יש חובה לפדות גם את מי שמכר את עצמו לגויים, אלא שלאחר שהוא שונה ומשלש בכך, אין פודים אותו יותר. וכן כתב המאירי:

המוכר את עצמו ובניו לגוים אין פודין אותם מפני תקון העולם, שלא ירגיל עצמו בכך. מכל מקום פירשוה בגמרא בשמכר עצמו שלשה פעמים, הא קודם שלשה, פודין אותם. ובמקום שהגוים רגילים להכריחם בכך מצד חובות שחייבים להם, אף בפעם ראשונה כן…

במאירי מבואר גם, שמה שאין פודים את השבויים לאחר מספר פעמים הוא מפני תיקון העולם.

מהרמב"ם (מתנות עניים פרק ח) נראה, שחובת פדיון מי שמכר את עצמו היא חלק ממצוות פדיון שבויים, שהיא חלק ממצוות צדקה:

הלכה י: פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן ואין לך מצוה רבה כמו פדיון שבויים, שהשבוי הוא בכלל הרעבים והצמאים… ואין לך מצוה רבה כפדיון שבויים. הלכה יב: אין פודין את השבויים ביתר על דמיהן מפני תקון העולם, שלא יהיו האויבים רודפין אחריהם לשבותם… הלכה יג: מי שמכר עצמו ובניו לגוים, או שלוה מהן ושבו אותו או אסרו אותו בהלואתן, פעם ראשונה ושניה מצוה לפדותו, שלישית, אין פודין אותו.

העולה מדברי הרמב"ם והמאירי הוא, שגם מי שמכר את עצמו ובגלל זה נחשב 'שבוי', עדיין חייבים לפדות אותו מכח מצוות צדקה, למרות שהוא מי שהכניס את עצמו לצרה, כפי שראינו גם בסוגיה בבבא מציעא.

עם זאת, מתחדש בסוגיה כאן, שחובת הפדיון הזו מסתיימת כאשר הוא שונה ומשלש בעניין, מפני תיקון העולם.

 

בדף מה ע"א המשנה מביאה תקנה נוספת ביחס לפדיון שבויים:

אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם.

בגמרא שם מובאים שני טעמים לתקנה זו:

איבעיא להו: האי מפני תיקון העולם – משום דוחקא דצבורא הוא, או דילמא משום דלא לגרבו ולייתו טפי?

ופירש רש"י:

מפני דוחקא דציבורא הוא – אין לנו לדחוק הצבור ולהביאו לידי עניות בשביל אלו. או דילמא – דלא ימסרו עובדי כוכבים נפשייהו וליגרבו ולייתו טפי מפני שמוכרין אותן ביוקר ונפקא מינה אם יש לו אב עשיר או קרוב שרוצה לפדותו בדמים הרבה ולא יפילהו על הצבור.

כלומר, תקנה שנעשתה מפני דוחק הציבור, אינה מחייבת אדם פרטי שלא לפדות ביוקר. מסתבר שכך הדבר גם ביחס למי שהכניס את עצמו למצב שהוא נזקק לצדקה – יתכן שהציבור אינו מחוייב להשקיע בו משאבים, אבל כעקרון מצוות צדקה שייכת בו, ולכן היחיד יכול לתת לו צדקה, גם אם לא בטוח שחייב.

 

צדקה למי שיכול לעזור לעצמו ואינו עוזר

עד כאן עסקנו במי שהכניס את עצמו למצב של עוני, ואמרנו שמצוות צדקה עדיין שייכת, ביחס אליו.

עם זאת, מדברי כמה פוסקים ניתן לכאורה לראות אחרת. הטור (יו"ד רנג) מגדיר מיהו עני:

מי שיש לו מזון שני סעודות לא יטול מהתמחוי. ארבע עשרה סעודות לא יטול מהקופה. יש לו מאתים זוז אפילו אינו נושא ונותן בהן או שיש לו חמשים שנושא ונותן בהן לא יטול מהצדקה כלל…
יש אומרים, שכל אלו השיעורים לא נאמרו אלא בימיהם שהיה להם קופה ותמחוי והיו מחלקין מעשר עני בכל שנה והיו נוטלין לקט שכחה ופאה לפיכך שיערו שמי שיש לו מאתים זוז לא יטול לפי שיכול לעבור בהן שנה ולשנה הבאה יהיה לו במה שיהיה אבל בימינו אי אפשר (-להתפרנס מסכום כזה), והכל לפי המקום והשעה.

הטור כותב, שהגדרת עוני תלויה ביכולת להתפרנס. שני דברים למדנו מדברי הטור. ראשית, הגדרה זו משתנה מעת לעת, בהתאם לתנאי החיים. ושנית, הגדרת עוני אינה רק עניין של סכום הכסף שברשותו של העני, אלא יכולה להיווצר גם מחמת שיודע לשאת ולתת (והדברים מבוארים כבר במשנה בסוף מסכת פאה).

על גבי דברי הטור כתב המהרשד"ם (שו"ת יו"ד סימן קסו):

וכתב הטור (יורה דעה סימן רנג) על משנה 'יש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר…' שכל אלו השיעורים לא נאמרו אלא בימיהם, אבל האידנא אי אפשר, והכל לפי המקום והשעה. ופשיטא שדברים אלו בין להקל ובין להחמיר, ואם כן שמעינן מינה, שיש לנו לבחון מקום וזמן ודרך העולם. וידוע שבזמן הזה יש אנשים בעלי מלאכה או דבר אחר ומתפרנסים בדוחק, ואין מטילים עצמם על הצבור ולא על קרוביהם.
וכל הנהו עובדי דפרק מציאת האשה, דהלל שלקח לעני בן טובים… הרי ודאי דלא מיירי אלא במי שהורגל ואין לו יכולת עתה בשום צד למצוא הרגלו ולימודו, ואפשר יסתכן. על זה אמרה תורה, אשר יחסר לו. לא על מי שאבותיו ואחיו וארץ מולדתו רגילים להתפרנס מטרחם ועמלם ויגיע כפיהם והוא רוצה להתנהג מעונג בלתי עמל, דאין זה נקרא יחסר לו, כי הוא מחסר את עצמו. ואיש כזה, אין על הצבור מוטל לפרנסו ולא על קרוביו. הוי כמי שיש לו ואין רוצה להתפרנס משלו.

כלומר, מי שיכול להתפרנס, אינו נחשב עני. לא בגלל שהוא אשם במצבו, אלא עצם היכולת להתפרנס, כבר מגדירה אותו כעשיר. כך עולה גם מדברי הדרישה (אבן העזר עא, סק"ג).

מסקנה למעשה

מתוך הדברים שכתבנו עד כאן עולה, שכאשר באים לדון בשאלה אם יש חובה לסייע לעני מסויים, יש להבחין בין נסיבות שהובילו למצבו העני בהווה, ובין היכולת שלו לעתיד.

הנסיבות שהובילו להווה אינן רלוונטיות בדרך כלל, במיוחד לא אם מדובר במישהו שמתוך חוסר הבנה הוביל את עצמו למצבו הקשה. רק במידה ויתברר שהוא בוחר להיות עני שוב ושוב, הציבור יכול להימנע מלהמשיך ולפרנס אותו.

מצד שני, מי שיש בידו את היכולת להתפרנס בהווה, ואינו מנצל אותה, אינו נחשב עני, ואין לתת לו כספי צדקה.

 

יש לציין, שהאבחנה בין שני הקצוות האלו אינה חדה. פעמים רבות המבנה האישיותי של העני, וגורמים נוספים, גורמים לכך שהוא לא מצליח למצוא עבודה, למרות שבאופן עקרוני הוא יכול לעבוד.

קשה לתת מסמרות חדות בשאלה כיצד להגדיר עני שכזה. מסתבר, שכל זמן שברור שהוא אינו מתעצל מלעבוד בכוונה, ואינו מטיל את עצמו בכוונה על הציבור, יש חובה לעזור לו.