אכילת הקרבנות היא חלק מהותי ממעשה הקרבן. כפי שאומרת הגמרא בפסחים (נט:):

כְמה דכהנים לא אכלי בשר, בעלים לא מתכפרי. דתניא: וְאָכְלוּ אֹתָם אֲשֶׁר כֻּפַּר בָּהֶם – מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרין.

ונחלקו הראשונים בגדר המצווה הזו. רש"י (שם עמוד א, ד"ה בשאר) כתב:

אכלו אותם אשר כופר בהם, אלמא: אכילת קדשים עשה היא, בין הנאכלים לכהנים בין הנאכלים לישראל.

מבואר בדבריו, שגם אכילת הבעלים היא חלק מהמצווה.

לעומת זאת, הרמב"ם (הלכות מעשה הקרבנות פרק י) כתב:

הלכה א: אכילת החטאת והאשם מצות עשה שנאמר ואכלו אותם אשר כופר בהם, הכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. והוא הדין לשאר הקדשים שאוכלין אותן הכהנים שאכילתן מצוה. הלכה ב: וכן אכילת שירי מנחות מצות עשה שנאמר והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו.

מדברי הרמב"ם מבואר, שרק אכילת הכהנים היא מעשה המצווה.

שיטת בינים בין שתי שיטות אלו היא שיטת הרמב"ן. בהשגות לספר המצוות (שכחת העשה מצווה א) כתב הרמב"ן:

מצוה ראשונה שנצטוינו לאכול מעשר שני ובכורות בירושלם לפני הא-ל יתעלה, והוא אמרו (פרשת ראה יד) ואכלת לפני י"י א-היך מעשר דגנך תירושך ויצהרך. וזו מצוה מן המצות היא גדולה מאד שנתן בה טעם (שם) למען תלמד ליראה…

ובהמשך דבריו מבואר להדיא, שבכל הקרבנות הנאכלים שייכת מצווה זו:

…נתבאר כי אכילת הקדשים לבעלים ולראוי לאוכלן עשה. וכמו שהוא [=הרמב"ם] עשה לכהנים בחטאות ובאשמות, כך הוא לבעלים בחלק הראוי להם.

אמנם, כפי הנראה, הרמב"ן מבדיל בין חובת אכילת הקדשים ע"י ישראל, לחובת האכילה על ידי הכהנים. שכן בהשגות לשורשים שבספר המצוות (שורש יב) הרמב"ן טוען, שאי אפשר למנות חלקים שונים של אותו מעשה, כמצוות שונות. כדוגמא הוא טוען, שאי אפשר למנות את מצוות אכילת הקרבנות כנפרדת ממצוות מעשה הקרבנות:

והכלל בכל חלקי הכהנים מן הקרבנות שהן מתנות שנתן השם יתברך לאהרן ולבניו שיהיו זוכין בהן משלחן הגבוה שנ' הנה נתתי לך וגו'. והנה הם חלק מחלקי מלאכת הקרבנות שצוה בהם מי יאכלם ולמי יהיו וכפרתם תלויה בזה כמו שאמרו כמה דכהנים לא אכלי בשר לא הויא כפרה לבעלים דכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם וגו'. והנה הם קרבן ממש.

כלומר, לדעת הרמב"ן אכילת הכהנים את הקרבן היא פשוט חלק ממעשה ההקרבה, בדיוק כמו זריקת הדם על המזבח, או הקטרת האמורים.

אם כן, לדעת הרמב"ן ישנה אבחנה בין חובת האכילה של הבעלים, לחובת האכילה של הכהנים. חובות אלו נלמדות, לפי הרמב"ן, מפסוקים שונים. אכילת הבעלים מהפסוק "ואכלת לפני ה' א-היך", ואכילת הכהנים מהפסוק "ואכלו אותם אשר כופר בהם".

הבעלים צריכים לאכול את הקרבן כי הם הבעלים שלו. המצווה היא להביא את הקרבן למקדש, ואז לאכול אותו לפני המקדש, וכפי שכתב הרמב"ן, וזו מצוה מן המצות היא גדולה מאד שנתן בה טעם למען תלמד ליראה…". לעומת זאת, הכהנים אוכלים את חלקם בקרבן, כחלק ממעשה ההקרבה. הכהנים אוכלים 'משולחן גבוה', ונתינת הבשר לכהנים, כמוה כנתינת האמורים על המזבח.

שיעור  האכילה

בפשטות, כמו בכל מצוות אכילה אחרת, שיעור האכילה של קדשים הוא בכזית. אלא שהגמרא במסכת יומא (לט.) מספרת:

תנו רבנן: ארבעים שנה ששמש שמעון הצדיק היה גורל עולה בימין, מכאן ואילך – פעמים עולה בימין פעמים עולה בשמאל. והיה לשון של זהורית מלבין, מכאן ואילך פעמים מלבין פעמים אינו מלבין… ונשתלחה ברכה בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, וכל כהן שמגיעו כזית יש אוכלו ושבע, ויש אוכלו ומותיר.
מכאן ואילך נשתלחה מאירה בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, וכל כהן מגיעו כפול. הצנועין מושכין את ידיהן והגרגרנין נוטלין ואוכלין.

נראה מהגמרא, שלאחר ימיו של שמעון הצדיק היו הכהנים אוכלים מהמנחות רק שיעור של פול, שהוא פחות משיעור כזית. עוד מציינים האחרונים, שמדברי הרמב"ם (הלכות מעשה הקרבנות פרק י הלכה יז) מבואר, שקטן יכול לאכול קדשי קדשים. כיצד אכילתו נחשבת קיום של מצוות האכילה?

במנחת חינוך (מצווה קלד ) כתב:

באמת אין המצוה לאכול כולו. רק המצוה על כל אחד לאכול כזית, כמו כל מצות עשה דאכילה. כמו אכילת הפסח, דכתיב ואכלו, יוצאים ידי חובה בכזית, ואחר זה אינו מצוה עוד יותר רק מצוה לאכול שלא יבא לידי נותר, ומותר ליתן לקטנים. הכי נמי, מצוה על הכהנים שיאכלו היינו שיאכל כזית ויוצא הכהן אם אכל כזית ויתר מזה יכול ליתן לקטן.

כלומר, יש במצוות האכילה שני פנים. ראשית, ישנה מצווה לאכול מהקרבן. את המצווה הזו מקיימים גם באכילת חלק מהקרבן – כזית. ושנית, יש מצווה לאכול את הקרבן, כדי שלא יבוא לידי נותר. מצווה זו היא מצווה שמתקיימת בתוצאה, ולכן גם קטנים יכולים לאכול, וגם מי שאוכל פחות מכזית, עוזר בקיום המצווה.

 

להרחבה בעניין ראו בשיעור של הרב אשר וייס לפרשת תצווה תשעו, ובשיעור של עמותת צור ישועתי.