מה עבר בראש של בני גד ובני ראובן כשבאו לבקש להיות בעבר הירדן המזרחי? יש דורשים אותם לשבח, ויש דורשים אותם לגנאי.
במדרש רבה ישנה ביקורת על בני גד ובני ראובן, שבכרו את הרכוש על פני הרוחניות: "וכן אתה מוצא בבני גד… שהיו עשירים והיה להם מקנה גדול וחיבבו את ממונם, וישבו להם חוץ מארץ ישראל – לפי כך גלו תחילה מכל השבטים". בעקבות גישה זו מדגיש רש"י את הפער הערכי בין משה ובין בני גד ובני ראובן, שדואגים גם לצאנם יותר מאשר לבניהם. אולם הרמב"ן רואה בבקשה של בבני גד ובני ראובן בקשה טבעית: "והם היו גבורים… ולפיכך לא היו יראים לשבת לבדם בארץ הזאת מפני יושבי הארץ. והנה משה חשד אותם כי יאמרו כן מפחד אנשי ארץ כנען… ולכן אמר להם שאינם בוטחים בה' כאבותם… ולכך ענו אותו, חלילה שנירא מהם, אבל נעבור חלוצים למלחמה …".
לפי דרכו של הרמב"ן, יתכן והדרישה של משה מבני גד ובני ראובן היתה בעצם התכנית המקורית שלהם. ומשה חשד בהם לשוא (והשוו למתרחש ביהושע כב). כשמשה שומע את בקשתם ונענה לה, מתברר שמדובר בתכנית סבירה. את השותפות עִם עַם ישראל ניתן לממש במספר דרכים. בישיבה ביחד בחלק העיקרי של ארץ ישראל, וגם ביציאה למלחמה כחלוצים לפני המחנה.
פעמים רבות, כשמישהו מציע לנו משהו לא שגרתי, אנו מסתכלים בחשדנות, ושוללים על הסף. אולם, אולי לרגל ימי בין המצרים, ניתן להרהר גם בגישה אחרת:
אם מוכנים להקשיב בנחת, לשמוע את התכנית במלואה ולהיות פתוחים לאפשרות של גישות שונות, ניתן אולי להגיע לפתרונות חדשים, שאולי גם יצליחו יותר מאשר הפתרונות הקיימים.