אנחנו מתחילים את עיוננו בפרקים של פסוקי דזמרא. נלך בדרכם של נוסח 'ספרד' ונתחיל ב'הודו לה קראו בשמו'.
חלק זה מורכב משני חלקים עיקריים – החלק הראשון, שבו נעסוק בפוסט הזה, הוא פרק הלקוח מדברי הימים א, טז, והחלק השני הוא ליקוטי פסוקים.
החלק הראשון, שבו אנו עוסקים בפוסט הזה, הוא שיר שאמר דוד המלך בסיום העלאת הארון לירושלים. על פי האמור בסדר עולם (פרק יד), בזמנו של דוד המלך מזמור זה הוא ה'שיר של יום' שהיה נאמר מדי יום עם הקרבת קרבן התמיד, עד שבית המקדש נבנה, והארון נכנס לתוכו'. ומסיבה זו הוא משמש גם היום כפתיח לתפילה.
עוד מציינים חז"ל בסדר עולם, שהפרק היה מתחלק לשני חלקים. מהפסוק 'הודו לה' קראו בשמו' ועד המילים 'אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו' היו אומרים עם הקרבת תמיד של שחר. ומהפסוק 'שירו לה' כל הארץ' עד 'ויאמרו כל העם אמן והלל לה', היו אומרים עם תמיד של בין הערבים. החלוקה הזו נתמכת גם בעובדה, שהחלק הראשון מקביל לחציו הראשון של מזמור קה בתהילים, ואילו החלק השני מקביל (עם שינויים מסויימים) לחציו השני של מזמור צז בתהילים.
החלוקה של שני החלקים היא גם חלוקה תוכנית. החצי הראשון, עוסק בשבחו של הקב"ה בהיסטוריה. אחרי פתיחה קצרה העוסקת בחובה לשבח את הקב"ה, מסביר הפרק באילו שבחים הוא מתמקד: "זִכְרוּ נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה … זִכְרוּ לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ דָּבָר צִוָּה לְאֶלֶף דּוֹר… לֵאמֹר לְךָ אֶתֵּן אֶרֶץ כְּנָעַן חֶבֶל נַחֲלַתְכֶם:… וַיִּתְהַלְּכוּ מִגּוֹי אֶל גּוֹי וּמִמַּמְלָכָה אֶל עַם אַחֵר. לֹא הִנִּיחַ לְאִישׁ לְעָשְׁקָם וַיּוֹכַח עֲלֵיהֶם מְלָכִים".
השבח, הוא הבחירה באבות, והעובדה שהקב"ה הגן עליהם בכל מקום שהיו בו.
החצי השני, עוסק בחובה להעביר את שבחו של מקום גם לגויים: "סַפְּרוּ בַגּוֹיִם אֶת כְּבוֹדוֹ בְּכָל הָעַמִּים נִפְלְאֹתָיו", כשבסופו של דבר, המטרה היא שתבל ומלואה ישבחו את הקב"ה: "יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם וְתָגֵל הָאָרֶץ וְיֹאמְרוּ בַגּוֹיִם ה' מָלָךְ: יִרְעַם הַיָּם וּמְלוֹאוֹ יַעֲלֹץ הַשָּׂדֶה וְכָל אֲשֶׁר בּוֹ. אָז יְרַנְּנוּ עֲצֵי הַיָּעַר מִלִּפְנֵי ה' כִּי בָא לִשְׁפּוֹט אֶת הָאָרֶץ".
המהלך הזה, ששבחו של הקב"ה מתחיל בעם ישראל, עובר לגויים ומשם לעולם כולו, מקביל לכמה מקומות שונים בתפילה, כדוגמת קדושת ה' שאנו אומרים בימים נוראים, והוא נותן משמעות נוספת לרעיון השבח לקב"ה – אנו משבחים את הקב"ה לא רק בשביל עצמנו, אלא כדי ששבח זה יגרום להכרה של הגויים בקב"ה. החיבור הזה בא לידי ביטוי בפסוק הפותח את הקטע " הוֹדוּ לַה' קִרְאוּ בִשְׁמוֹ הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילֹתָיו". השבח הוא לא רק עבורנו, אלא אמצעי להודיע בעמים את עלילותיו של הקב"ה.
כפתיח לתפילה, יש לתהליך הזה שתי מעלות. אם בפוסט על השבח שבתפילה הזכרנו שלא תמיד ניתן לראות את טובו של הקב"ה במציאות, הרי שאחת הסיבות לכך היא שהקב"ה לא 'מולך' בארץ. אבל התהליך שהפרק הזה מתאר, בא לומר שעוד יבוא יום והקב"ה ימלוך על כל העולם, ואז טובו יהיה ניכר גם בצורה ברורה יותר.
ושנית, התהליך הזה מצביע על מטרה נוספת לתפילה. לא רק לטובתו האישית של המתפלל, ואפילו לא רק עבור עם ישראל, אלא כדי שבסופו של דבר ל'והיה ה' למלך על כך הארץ, ביום הוא יהיה ה' אחד ושמו אחד'.