קצת על השתלשלות נוסח תפילת 'נחם' ודיניה

הירושלמי (ברכות ד, ג) כותב שכמו בשאר החגים, גם בתשעה באב צריך להזכיר 'מעין המאורע'. והוא מביא את נוסח ברכת נחם, אלא שהיא נפתחת במילים 'רחם'. זהו הנוסח שמופיע בסידור רב סעדיה גאון:

רחם ה' א-הינו עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך ועל העיר הבזויה ואבלה והשוממה, הנתונה ביד זרים, הרמוסה ביד עריצים ויבלעוה לגיונות ויירשוה עובדי פסילים. ולעמך ישראל באהבה נתתה ולזרע יעקב ירושה הורשתה. נערה ה' א-הינו מעפרה והקיצה מארץ דויה. נטה עליה סוכת שלומך וכנחל שוטף שלל גוים, כי אתה ה' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה. בא"ה מנחם ציון ובונה ירושלים.

הראשונים מתארים שני מנהגים שונים בשאלה מתי אומרים אותה. לדעת רס"ג, אומרים אותה בכל התפילות, וכך מנהג הספרדים. אבל הרא"ש מתאר כבר מנהג לומר רק במנחה, וזהו מנהג האשכנזים.

למה לומר רק במנחה? האבודרהם אומר, שזה משום שבית המקדש נשרף בתשעה באב אחר הצהרים, וזה שיא החורבן:

הלכך, באותה שעה מזכירין שפלות ירושלים ואבליה, ומתפללים על תנחומיה

הריטב"א (שו"ת סימן סג) עושה פשרה:

לענין נחם בתשעה באב דעתי דכיון דמשום המאורע אמרינן ליה על פי הירושלמי אומרו בכל תפלותיו ערבית שחרית ומנחה ככל מעין המאורע שבכל מקום אלא שבערבית ושחרית שהוא כמי שמתו מוטל לפניו ואינו בנחמה אומרים רחם ולמנחה אומרים נחם שדומה למי שנקבר מתו ומכל מקום שליח צבור אינו אומרו אלא במנחה כמו שנהגו.

הריטב"א והאבודרהם הולכים בכיוון קצת הפוך. לדעת הריטב"א, זמן המנחה הוא תחילת זמן הנחמה. לעומת זאת, אצל האבודרהם, זה שיא האבל והפורענות.

שינוי התפילה בימינו

פוסקי זמננו, במיוחד לאחר מלחמת ששת הימים נחלקו בשאלה האם להמשיך לומר את תפילת נחם, ובאיזו צורה.

במידה מסויימת, השאלה הזו נשענת על תביעה חמורה, שלא לומר בתפילה לשון שקר. כפי שכותב המשנה ברורה (תרכג, ב):

צריכין עכ"פ ליזהר ולהתחיל בעוד היום גדול וגם יזהר לומר החרוז היום יפנה השמש יבוא ויפנה קודם הערב שמש דאל"כ הוא כדובר שקרים לפני ד'.

את סוגי התשובות בפוסקים ניתן לחלק לשלוש קטגוריות:

הרב גורן (בסידור התפילה לחייל), הרב חיים דוד הלוי  (בכמה תשובות בשו"ת עשה לך רב – חלק א סימן יד ועוד) והרב שלוש (הרב הראשי לשעבר של נתניה) כתבו שאכן צריך לשנות את נוסח התפילה, והציעו נוסחים שונים.

הרב עובדיה (יחווה דעת א, מג) דן בשאלת היכולת לשנות את נוסח הברכה ממה שתיקנו חכמים

ותשובה שגם הרב עובדיה מזכיר אותה וגם רבנים אחרים – יש הרבה פנים בירושלם שהם אכן חרבים, ונוסח התפילה פשוט תואם את המציאות.

לדעתי, התביעה לא להגיד דברי שקר בתפילה היא תביעה חשובה ועצומה, והיא קשורה קשר בל ינתק בציפייה שאדם יתפלל בכוונה. אי אפשר להתפלל בכוונה כשלא מבינים את התפילה. וקל וחומר, שאי אפשר להתפלל בכוונה, כשמשקרים בתפילה. לכן, צריך להתאמץ במיוחד שנוסח התפילה שאומרים שיהיה מובן, ושלא יהיה שקרי.

אלא שהבעיה של התפילות  המשתנות עם שיבת עם ישראל לארצו אינה קשורה רק לתפילת נחם, והיא מתפרסת על המון תפילות.

החל מהמילים "לְמָרָנָן וְרַבָּנָן חֲבוּרָתָא קַדִּישָׁתָא דִּי בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל וְדִּי בְּבָבֶל לְרֵישֵׁי כַּלָּה וּלְרֵישֵׁי גַּלְוָתָא וּלְרֵישֵׁי מְתִיבָתָא וּלְדַיָּנֵי דְבָבָא" ב'יקום פורקן', ששם מדובר באמת במשפט צדדי, עוד בנוסח של והוא רחום: "ירושלים ועמך לחרפה לכל סביבותינו" "כי נפשנו קצרה מחרב ומשבי מדבר ומגפה", וכמובן בנוסח הסליחות, האשכנזי בעיקר. למשל בפיוט אולי יחוס עם עני ואביון (שכל הפזמון לא רלוונטי): "אולי ירחם שארית יוסף, שפָלים ונבזים פשוחי שסף, שבויי חינם, מכורי בלא כסף" וכל שאר הפזמון הזה.

מצד שני, ישנם גם שני נימוקים בעד השארת הנוסח כפי שהוא:

א. שינויים בנוסח התפילה יוצרים עוד ועוד פילוגים בעם. יש בתפילה, במיוחד בימי צרה, אלמנט של תפילה בציבור. כיצד נתפלל בציבור כאשר כל אחד אומר משהו אחר?

ב. הגמרא ביומא סט ע"ב אומרת:

אמר רבי יהושע בן לוי למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה שהחזירו עטרה ליושנה. אתא משה אמר הא-ל הגדל הגבר והנורא.
אתא ירמיה ואמר נכרים מקרקרין בהיכלו איה נוראותיו?! לא אמר נורא. אתא דניאל אמר נכרים משתעבדים בבניו איה גבורותיו?! לא אמר גבור. אתו אינהו ואמרו: אדרבה זו היא גבורת גבורתו שכובש את יצרו שנותן ארך אפים לרשעים ואלו הן נוראותיו שאלמלא מוראו של הקדוש ברוך הוא היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות.
ורבנן היכי עבדי הכי ועקרי תקנתא דתקין משה? אמר רבי אלעזר מתוך שיודעין בהקדוש ברוך הוא שאמתי הוא לפיכך לא כיזבו בו.

מצד אחד, הגמרא אומרת, שירמיהו ודניאל לא היו מסוגלים להוציא מהפה את נוסח 'הא-ל הגדול הגבור והנורא', כי הם תפסו את המילים 'גיבור ונורא' כשקר. אבל אנשי כנסת הגדולה הצליחו לתת פרשנות חדשה למילים 'גבור ונורא', שאפשרה להם להגיד אותן. אז לפעמים שווה לתת משמעות חדשה לנוסח ישן, כדי לשמור על המסורת.

לכן, לדעתי המסקנה המתבקשת וההצעה למעשה היא כדלהלן:

א. אני חושב שיחיד שמרגיש שנוסח של איזושהי תפילה, נראה לו שקרי, בעיניו, לא צריך אותו. אלא אם כן מדובר בנוסח שתקנו אנשי כנסת הגדולה, כמו נוסח ברכות שמונה עשרה או ברכות קריאת שמע וכדומה.

אבל הציבור צריך לעשות יותר מאמץ, ברוח אנשי כנסת הגדולה, ולתת פרשנות חדשה למילים, כך שתשמור על הנוסח הקיים, יחד עם התאמה למצב החדש.

ב. גם הציבור, צריך להעדיף נוסחים קיימים שאפשר להזדהות איתם ועם לשונם, על פני אמירת דבר הנראה כשקר ע"י הציבור.

ביחס לסליחות, לענ"ד ראוי לאמץ נוסחי סליחות שמשמיטים את הסליחות העוסקות במצב הקשה בגלות. ברוך ה', זה לא המצב של רובא דרובא של עם ישראל, ובהזכרת צרות הגלות כאילו הן נוכחות בהווה, יש חוסר הכרת הטוב, מלבד השקר שבדבר.

גם אין כאן פרישה והמצאת נוסח חדש, כי יש מספיק סליחות קיימות, שבהן אין את ההתייחסות לגלות.

במובן הזה, אני מאוד מחבב את הנוסח של הקיבוץ הדתי, שמשתמש בהרבה סליחות ספרדיות, יחד עם סליחות אשכנזיות שאינן עוסקות בקשיי הגלות.

ביחס לתפילת נחם, אני בסך הכל בעמדה שאומרת, שהמצב לא השתנה מספיק כדי שהברכה לא תהיה רלוונטית, במיוחד ביחס לתשעה באב. תשעה באב הוא יום של אבל על חורבן בית המקדש. אדם אבל אינו רואה את חלק הכוס המלא, אלא רק את חלק הכוס הריק. זהו אופיה של אבלות. ולכן, בתשעה באב, ירושלים היא אכן אבלה וחרבה, גם אם יש הרבה נקודות אור.