פתיחתה של התפילה היא בשבח. החל מברכות השחר, עבור דרך פסוקי דזמרא, וכלה בברכות קריאת שמע. המבנה הזה של התפילה מיוסד על דברי של רבי שמלאי (ברכות לב.):
דרש רבי שמלאי: לעולם יסדר אדם שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך יתפלל. מנין – ממשה. ככתוב: "ואתחנן אל ה' בעת ההיא"; וכתוב ה' א-להים אתה החלת להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי א-ל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך", ורק אחרי כן כתוב: "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה וכו' ".
את הפוסט הזה נקדיש לשאלה – מדוע אנו צריכים לשבח את הקב"ה בכלל, ולפני התפילה בפרט.
הדרך הקלאסית להתייחס להבעת שבחו של הקב"ה, היא שדרך שבחיו של הקב"ה, האדם מתחזק באהבתו ונדבק בו. כך כותב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (פרק ב הלכה ב):
והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול.
ובדרך זו הלך גם בעל חובת הלבבות (שער אהבת ה' פרק ג) ועוד.
לדרך זו יש לשאול, מדוע דווקא לפני בקשת הצרכים שבתפילה צריך להזכיר שבחו של הקב"ה?
פתח לתשובה לשאלה זו מצוי בגמרא במסכת יומא (סט:):
אמר רבי יהושע בן לוי: למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה – שהחזירו עטרה ליושנה.
בא משה, אמר הא-ל הגדול הגיבור והנורא.
בא ירמיה ואמר: נכרים מקרקרין בהיכלו, איה נוראותיו? לא אמר נורא.
בא דניאל, אמר: נכרים משתעבדים בבניו, איה גבורותיו? לא אמר גיבור.
באו אנשי כנסת הגדולה ואמרו: אדרבה, זו היא גבורת גבורתו שכובש את יצרו, שנותן ארך אפים לרשעים. ואלו הן נוראותיו – שאלמלא מוראו של הקדוש ברוך הוא היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות?
כיצד באו ירמיהו ודניאל ועקרו את תקנתו של משה?
אמר רבי אלעזר: מתוך שיודעין בהקדוש ברוך הוא שאמיתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו.
בחשכת הגלות, בשעת הסתר פנים, ירמיהו ודניאל אינם יכולים לשבח את הקב"ה בכל השבחים ששבחו משה רבנו. האם אינם מסוגלים לראות את נוראותיו ואת גבורתו. ומתוך שיודעים בקב"ה שהוא אמיתי – לא היו מוכנים לכזב לו. השבח, שאותו אנו משבחים לקב"ה אמור להיות אמיתי. דובר שקרים לא יכון לנוכח ה'.
אם כן, מה עשו אנשי כנסת הגדולה? אנשי כנסת הגדולה מוצאים את שבחו של הקב"ה, דווקא בהסתר שלו. היכן גבורותיו – שנותן ארך אפים לרשעים. היכן נוראותיו? שמצליח לשמר במקצת את עם ישראל, למרות צרות הגלות.
החידוש של אנשי כנסת הגדולה הוא ביכולת שלנו לשבח את הקב"ה, למרות שהדבר לא ניכר במציאות. רק בגלל שאנו מאמינים שבורא עולם הוא טוב, אנו יכולים לומר שגבורתו היא בכך שהוא ארך אפים לרשעים. לכן, השבח של אנשי כנסת הגדולה לא מגיע מתוך התבוננות במציאות, אלא מעולם של אמונה. אנו מאמינים שהקב"ה טוב, ודרך משקפים אלו, אנו באים לפרש את המציאות.
בעולם הנגלה, ה' לא נותן לחם לרעבים. הם ממשיכים להיות רעבים. ה' לא שומר גרים, לא מעודד את היתום והאלמנה, ולא מעוות את דרך רשעים. במקום זה, מה שקורה בעולם הזה הוא שדרך רשעים תצלח.
אם היינו מסתכלים במבט מציאותי בלבד, לא היינו יכולים לשבח את הקב"ה על רקע הנעשה במציאות. אבל בגלל שאנו מאמינים בטובו של הקב"ה, הרי הנקודה הארכימדית שדרכה אנו מפרשים את המציאות היא האמונה בטובו, וממילא כל הפרשנות שלנו למציאות, מונחת על האמונה הזו, וגם כשאנו לא מצליחים לתת פרשנות טובה, אנו לא מתערערים באמונתנו.
מדוע שבח כזה נחוץ כהקדמה לתפילה?
אם הקב"ה טוב, כיצד יתכן שהמציאות אינה טובה? בפשטות, אם המציאות אינה טובה, הרי היא מעידה על כך שעזב א-להים את הארץ. אבל אם הוא עזב, מה התועלת בתפילה אליו?
כשאנו משבחים את הקב"ה, אנו אומרים – אנחנו איננו יודעים כיצד מיתרגם השבח של הקב"ה במציאות. אבל זה לא מונע מאיתנו להאמין – הקב"ה טוב לכל, ורחמיו על כל מעשיו, אלא שאין אנו מבינים בדיוק את דרכי הנהגתו את העולם. האמונה הזו שלנו, היא זו שפותחת פתח לעצם היכולת להתפלל, כי אנו מאמינים שהקב"ה לא עזב את הארץ, ועל כן ניתן לבקש ממנו ולהתפלל אליו.
ברמז, נציין שבחסידות יש כיוון נוסף, רב עוצמה עוד יותר. ראו למשל בשיחות הרבי מלובביץ' (לג בעומר תשמ"ה):
וידוע הביאור בזה, דלהיות שכל העולמות הם באין ערוך אליו ית', וההשפעה לעולמות היא ירידה לגבי' ית', לכן בכדי לעורר אצלו ית' הרצון להשפיע בעולמות הוא ע"י השבחים. וזהו מה שאמרו רבותינו ז"ל לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל. דהגם שתפלה היא מצות עשה מן התורה לבקש צרכיו מהקב"ה, וציווי התורה הוא נתינת כח, מ"מ, צריך להיות תחילה סידור שבחו של מקום, שעי"ז מעוררים אצלו יתברך הרצון להשפיע צרכי המשבח.
הוי אומר, הנכונות שלנו לשבח את הקב"ה כשהוא לא ניכר במציאות, היא זו שמעוררת את הרצון הא-להי שדרכי החסד שלו יופיעו במציאות בצורה גלויה יותר.
ולתוספת הרחבה בכיוון זה, כדאי לעיין בסיפור 'מעשה במלך עניו' של ר' נחמן מברסלב.