בהלוויתו של הרב אהרון ליכטנשטיין זצ“ל, מגדולי דורנו, סיפרו כמה וכמה מבניו על כך שהיה מקפיד ללמוד איתם תורה מדי שבוע. כשהוא נשאל, איך יש לו זמן לכך, הוא תמה – מה יותר חשוב מכך שאלמד עם ילדי?
לימוד תורה עם הילדים הוא מאבני היסוד של היהדות. פעמים ביום, כשאנו מקבלים עלינו עול מלכות שמים ועול מצוות, אנו מציינים לא רק את החובה ללמוד תורה, אלא בעיקר את החובה ללמד תורה לבנינו: ”וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם“, ” וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם“.
כשאנו חושבים על לימוד תורה עם ילדינו, אולי עולה במוחנו תמונה של הורה ובנו יושבים ליד שולחן ליד ספר פתוח. או שיחה בין הילד לאב על איזשהו נושא שבתורה. אולם, מתוך עיון בפסוק בפרשה שניה אנו רואים שלימוד התורה לילדים נעשה בדרך רחבה יותר: ”וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם… בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ“. לימוד התורה עם הילדים לא נעשה רק דרך דיבור, אלא גם, ואולי בעיקר, דרך ארחות חיינו. בכל רגע, כשאנו יושבים או הולכים, בבית או בחוץ, אנו מלמדים את הילדים.
כשהילד רואה שההורים מתייחסים ברצינות לעבודת ה‘, זה לימוד תורה. כשהילד רואה שלימוד תורה יקר להורים, שתפילות יקרות לליבם, שארחות חייהם נעימים, זהו לימוד תורה.
ויהי רצון שנזכה כולנו לגדל ילדים שיהיו חכמים ונבונים, אוהבי ה‘ ויראי א-הים, אנשי אמת, בה‘ דבקים.