ספר החינוך (מצווה קמד) עוסק באיסור לפגל את הקדשים, ומגדיר את האיסור: "פיגול הוא קרבן שחשב עליו הכהן המקריב מחשבת פסול בשעת זביחה או הקרבה". כלומר, קרבן שבשעת הקרבתו חשב המקריב מחשבה פסולה, הרי הקרבן פסול. וטעם הדבר "כי עניני הקרבן להכשר מחשבות בני איש ולצייר בנפשם מתוך הפעולה שבין ידם רוע החטא וטוב דרכי היושר, על כן מהיות עיקר סיבתו על דבר המחשבות היה ראוי להיפסל במחשבה הנטויה בו מן היושר בכל מעשיו".

את מחשבות הפסול ניתן לחלק לשלוש קטגוריות שהן ארבע:

פסול שלא לשמה, דהיינו קרבן שהוקרב שלא לשמו; פסול חוץ לזמנו או חוץ למקומו, דהיינו קרבן שהוקרב מתוך מחשבה להקריב חלקים ממנו או לאכול חלקים ממנו שלא בזמן המיועד או לא במקום המיועד, ופסול 'שלא לשם הבעלים', דהיינו קרבן שדמו נזרק שלא לשם הבעלים.

לא כל המחשבות האלו שוות. מחשבת שלא לשמה אינה פוסלת את הקרבן בדרך כלל, מלבד בפסח ובחטאת. מחשבת חוץ למקומו פוסלת את הקרבן, אבל האוכל מהקרבן אינו חייב כרת, ומחשבת חוץ לזמנו הופכת את הקרבן לפיגול, והאוכלו חייב כרת. בשינוי בעלים נדון בהמשך בפני עצמו.

כמו כן, יש לדעת שהמחשבות פוסלות את הקרבן רק בזמן ארבע העבודות העיקריות של ההקרבה – השחיטה, קבלת הדם, הולכת הדם למזבח, וזריקת הדם על המזבח.

עוד נציין כי המשנה בזבחים (מו:) אומרת, שמחשבת הבעלים אינה רלוונטית לפסלות הקרבן: "שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד". אמנם, בגמרא (שם מז.) מובאת דעתו של רבי אלעזר ברבי יוסי, שגם הבעלים יכולים לפגל בקרבן, אבל להלכה פסק הרמב"ם (פסולי המוקדשים יד, א), שרק מחשבת העובד פוסלת את הקרבן, ולא מחשבת הבעלים:

אין המחשבה הולכת אלא אחר העובד, אבל מחשבת בעל הקרבן אינה מועלת כלום, אפילו שמענו הבעלים שפגלו והיתה מחשבת העובד נכונה הרי זה כשר.

דיבור או מחשבה

המשנה בבבא מציעא (מג:) דנה במי שחשב לשלוח יד בפקדון. נחלקו בית שמאי ובית הלל אם הוא עובר במחשבה בלבד, או שנדרש מעשה. התוספות (שם ד"ה החושב) כותבים, שהמחשבה לבדה בוודאי אינה מספיקה כדי לעבור, אלא צריך דיבור. וכותבים התוספות:

החושב לשלוח יד – הך מחשבה הוי דבור כדיליף מעל כל דבר וכן מחשבת פגול נמי הוי בדבור ולא בלב.

ומכאן, שלדעת התוספות, גם במחשבת הקרבן נדרש דיבור כדי לפסול את הקרבן. כך היא גם שיטת רש"י בפירושו לתורה (דברים יז, א):

לא תזבח וגו' כל דבר רע – אזהרה למפגל בקדשים על ידי דבור רע.

אולם, המשנה למלך (פסולי המוקדשים יג, א) סובר שלדעת הרמב"ם, גם מחשבה לבדה מספיקה כדי לפסול את הקדשים.

במה תלויה מחלוקתם? אולי אפשר לומר[1], שהמחלוקת תלויה בשאלה אם מחשבת הפסול כשלעצמה היא שפוסלת את הקרבן, או שמחשבת הפסול היא חלק ממעשה העבודה, וכאשר העבודה נעשתה במחשבה פסולה, הרי זה מעשה עבודה פסול, והוא שפוסל את הקרבן. לדעת התוספות, נראה שהם הבינו שעצם מחשבת הפסול היא שגורמת לקרבן להיפסל. ובשל כך, מסתבר שמחשבה לבד אינה יוצרת את הפסול, אלא צריך לכל הפחות מעשה כלשהו – דיבור. אבל לשיטת הרמב"ם נראה יותר שהוא הבין שהמחשבה גורמת לעבודה להיחשב כעבודה פסולה, כי העבודה צריכה להיעשות במחשבה לשם הקרבן ולהקרבה בזמנו וכדומה, וכשחסרה המחשבה, יש חסרון בעבודה.

חיוב מלקות על המחשבה

הגמרא בזבחים (כט:) אומרת:

אמר רבי ינאי: מנין למחשב בקדשים שהוא לוקה? תלמוד לומר: לא יחשב.
אמר ליה רב אשי לרב מרי: לאו שאין בו מעשה הוא, וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו!
אמר ליה: רבי יהודה היא, דאמר: לאו שאין בו מעשה לוקין עליו.

בעקבות מסקנת הסוגיה פסק הרמב"ם (פסולי המוקדשים יח, ב) שאין לוקים על מחשבת הפסול, משום שזה לאו שאין בו מעשה.

לעומת זאת הרמב"ן (שכחת הלאוים לאו ד) כותב:

שנמנענו מלשחוט הקדשים על מנת לאכול בשרם או לזרוק דמם ולהקטיר חלבם חוץ למקומם וחוץ לזמנם …ושם (-בתוספתא של מכות פרק ה הלכה) שנו עוד: "הממיר במוקדשין והגוזז במוקדשין והעובד במוקדשין או ששחטן חוץ לזמנן או ששחטן חוץ למקומן עובר בלא תעשה". לימדו אותנו שהן לוקין כמו שהזכרנו.

מדברי הרמב"ן עולה, שמי ששוחט במחשבת פסול, לוקה, בניגוד לדברי הרמב"ם.

גם את המחלוקת הזו היה מקום לתלות בשאלה שהצגנו על טבע פסול מחשבה בקדשים. אם עצם המחשבה פוסלת, הרי זה לאו שאין בו מעשה, ומסתבר שאין לוקים עליו. אבל אם מחשבה פסולה הופכת את מעשה ההקרבה לפסול, אפשר להבין ביתר קלות מדוע לוקים עליו.

אמנם, יש לציין, שלא מסתבר ששתי המחלוקות האלו תלויות רק בחקירה שהצגנו, שכן המסקנה לדעת הרמב"ם תצא סותרת. שכן, לעיל כתבנו שהרמב"ם סובר שהקרבן נפסל במחשבה בלבד, מה שמראה שהמחשבה היא רק חלק ממעשה העבודה, ואילו כאן הרמב"ם נקט שאין לוקים על המחשבה, וזה נוטה יותר לכיוון שהמחשבה אינה חלק ממעשה העבודה.

*****************

[1] הדברים מבוססים על מאמר של הרב דניאל וולף כאן. עיין שם שהאריך בחקירה זו ובנפק"מ נוספות שלה.