בדיון קודם הצגנו שתי שיטות ראשונים ביחס להגדרת עובדין דחול.

שיטת הרמב"ן היא, שעובדין דחול הוא בעצם חלק מחיוב כבוד שבת. שבת אמורה להיות יום מנוחה, ועל כן נאסר לעשות בה מסחר וטירחה יתירה.  אם נמשיך את שיטת הרמב"ן על פי מה שכתב גם ביחס להגדרת כבוד ועונג שבת (כפי שנתבאר כאן) הרי שאלו מכוונים אותנו להפוך את השבת ליום קודש.

לעומת זאת, שיטת הרמב"ם היא שהמושג ההלכתי של עובדין דחול צר יותר, והוא מכוון להרחקה מאיסורי מלאכה, או לאיסור מסחר בשבת, על נספחיו השונים, כביטוי לכך שהשבת הוא יום מנוחה. גם לדעת הרמב"ם יש בשבת עניין של התכווננות לרוחניות, אולם הוא בא לידי ביטוי בחיובי העשה של כבוד שבת, ולא בלאווים (כפי שנתבאר כאן, בהערה 1).

כיצד יש ליישם למעשה את הדיון בראשונים?

ראשית, ברור לחלוטין שכל מה שקשור בעבודה בשבת, קרי הפעלת בתי חרושת וכדומה, הפעלת מסחר ועוד, נופלים תחת הקריטריון של עובדין דחול, לכל הדעות, ומסתבר שפעמים רבות זה יכנס גם תחת הגדרת איסור הדאורייתא של שבתון, על פי שיטת הרמב"ן.

הדיון העיקרי הוא ביחס לדברים ששייכים לתחום של ההנאה, כגון רחצה בבריכה, משחקים ועוד.

שנית, ברור לחלוטין שבשבת ראוי לאדם לפתח את עולמו הרוחני. גם משום ששבת לא גרעה מכל יום, שבו הדבר הזה נחוץ, וגם משום שמקורות רבים מצביעים על כך ששבת הוא יום מסוגל להתעלות רוחנית משמעותית.

מצינו מספר מקורות בחז"ל על כך ששבת אמורה להיות מוקדשת יותר ללימוד תורה. כך למשל אומרת הגמרא בגטין (לח:):

אמר רבה, בהני תלת מילי נחתי בעלי בתים מנכסיהון: דמפקי עבדייהו לחירותא, ודסיירי נכסייהו בשבתא, ודקבעי סעודתייהו בשבתא בעידן בי מדרשא, דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן: שתי משפחות היו בירושלים, אחת קבעה סעודתא בשבתא ואחת קבעה סעודתא בערב שבת, ושתיהן נעקרו.

ובירושלמי (תענית פרק ד הלכה ה) נאמר:

טור שמעון הוה מפיק תלת מאוון דגרבין דמרקיע לקייטא כל ערובות שובא. ולמה חרב יש אומר מפני הזנות וי"א שהיו משחקין בכדור.

ופירש הרוקח (בהלכות שבת סימן נה) שהיו משחקים בכדור – ובטלים מן התורה.

וכך למשל כותב הבן איש חי (הלכות שנה שניה, פרשת שמות):

בשבת שהוא מעין עולם הבא, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה, צריך להרבות בו בעסק התורה, כי אז יצליחו בו יותר בבנין הרוחני, ולכן כתבו המקובלים ז"ל, דגדול הפועל הנעשה מעסק התורה ביום שבת, אלף פעמים יותר מן הנעשה מעסק התורה של ימי החול, מאחר שנעשה בנין רוחני ועליוני בשבת מן עסק התורה.

ואף על פי כן, לא כל מי שמתבטל בשבת מלימוד תורה עובר באיסור. לא מצינו למשל, שמי שמאריך בסעודת שבת מחמת שמתענג בה, במקום לקצר וללמוד יותר תורה, עובר על איסור[1].

קל וחומר, שכשאשר מדובר במצב מצוי, שבו אנשים רוצים לנוח אחרי הסעודה וכדומה, והברירה היא בין משחק עם הילדים או סתם פטפוט. בכל מקרה לא מדובר במי שילמד תורה. האם במקרה כזה, נאמר שישנם דברים שאסור לו לעשות, משום שהם אינם רוחניים מספיק, וממילא לא מתאימים לשבת?

עונג שבת מול כבוד שבת

כבר ציינו (כאן) לדברי הסמ"ק ביחס לבחורים הנהנים ממרוצתם וקפיצם. נביא את לשון השו"ע בעניין (שא, א):

בחורים המתענגים בקפיצתם ומרוצתם, מותר.

וציינו לדבריו של השו"ע הרב (קונטרס אחרון אות ב), שכתב שטעם ההיתר הוא, שכל שעושה לעונג שבת, אין זה נחשב דרך דרך חול: "דכשמתענג בהם יש כאן ענין ענג שבת ולא דרך חול".

המסקנה מדברי שו"ע הרב נראית ברורה – אי אפשר לטעון שמשהו הוא בגדר עובדין דחול מחמת שאין זה כבוד שבת, כאשר המטרה היא להתענג[2]. ואף שדעת הרמב"ן שכבוד שבת אמור להוביל לעונג רוחני בעיקר, ולדבריו אפשר להבין שלהתענג בצורה גשמית, באופן המבטל את כבוד שבת, יהיה אסור, סוף סוף, השו"ע לא פסק כן.

עובדין דחול שלא משום כבוד שבת

במשנה (שבת קמז.) נאמר:

סכין וממשמשין, אבל לא מתעמלין ולא מתגררין.

רש"י: ולא מתגררין – גרסינן, במגררת שקורין אשטרייל"א, דהוי עובדא דחול.

ובגמ' שם עמוד ב:

תנו רבנן: אין גוררין במגררת בשבת. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם היו רגליו מלוכלכות בטיט ובצואה – גורר כדרכו ואינו חושש. רב שמואל בר יהודה עבדא ליה אימיה מגררתא דכספא.

רש"י: מגירתא דכספא – לשבת.

דין זה הובא בשו"ע (שכז, ג) וכתבו האחרונים שם את טעמו של רש"י, שהוא משום עובדין דחול. וציינו, שמדברי רש"י בגמרא נראה, שכאשר מדובר במגררת מיוחדת לשבת, אין בזה עובדין דחול (ראה למשל מג"א סק"א; שו"ע הרב סק"ג ועוד).

מפני מה יש איסור של עובדין דחול בגירוד? הלבוש כתב:

ולא מגרדין בכלי העשוי לכך, אף על פי שלפעמים אדם מגרד בו אפילו אינו צריך לו לרפואה אלא לגירוד בעלמא, וזה לא היה אסור בשבת משום עובדא דחול, דזה אינו דומה למלאכה ולא לטירחא יתירה, מ"מ כיון דלפעמים הוא מגרד בו ג"כ כשצריך לו לרפואה, לפיכך אסור לגרד בו בשבת אפילו אין כוונתו לרפואה, מפני שהוא כעובדא דרפואה דחול כשיעשהו משום רפואה, ויאמרו הכל דגם עכשיו לרפואה קעביד, אבל אם היו ידיו ורגליו מטונפות בטיט וצואה, יכול לגרור בו כדרכו כשאין כוונתו לרפואה, מפני שהוא ניכר שאינו עושה לרפואה אלא להסיר הטיט והצואה הוא עושה.

בדברי הלבוש מבואר להדיא, שאם אין בדבר עניין של טירחא יתירה, וגם לא דמיון למלאכה, אין בזה משום עובדין דחול, כשיטת הרמב"ם שהזכרנו בעבר. כאן יש עובדין דחול, משום שמשתמשים במגרדת בעיקר לצורך רפואה.

לא ברור מהי בדיוק המגררת האסורה[3]. אבל מן הסתם, אם אינו עושה לרפואה, עושה זאת כדי להתענג. ואם כן, רואים לכאורה שלא כמו שנאמר ביחס לסמ"ק, שגם כאשר מדובר לעונג שבת, לא התירו כל עובדין דחול.

ומסתבר שיש לחלק בין שני סוגים של עובדין דחול. עובדין דחול שכל עניינו הוא מצד כבוד שבת, כמו האיסור לרוץ בשבת, בזה יש לומר, שכאשר הוא נעשה לתענוג בשבת, הוא מותר.

אבל כאשר מדובר בעובדין דחול שהוא מחמת דמיון למלאכה או לאיסור (כמו רפואה, בנדון דידן), יתכן שהוא אסור גם כשהוא נעשה לצורך עונג שבת.

דימוי מילתא למילתא בענייני עובדין דחול

לציץ אליעזר יש תשובה ארוכה בעניין הפעלת תחנת רדיו ומקלטים בשבת (חלק ג סימן טז). ושם בפרק יא כתב:

בכלל. אפילו אי לו היה מציאות לסדר שלא יעברו בשבת ויו"ט על שום אחד מהאיסורים הנ"ל שהארכנו עד כה, כגון אי לו היו יכולים לסדר לוותר בכלל על שימוש של מיקרופון בשבת, אלא להכין את התכניות על לוחות גרמופון מבעוד יום ולשדר אותם בזמן הדרוש על ידי גרמופון אטומטי שמכוון על ידי שעון אטומטי מלפני שבת בלי שבן אדם יעשה שום פעולה בשבת… אעפ"כ היה ג"כ מקום גדול לדון לאסור השמעת התכניות משום אוושא מילתא ועובדין דחול, מכיון שבדרך כלל כידוע, במקום הזה של האולפן והמשדר על כל סידורי השידור כפי שנעשים בכל ימות החול, נעשים ונסדרים על ידי מלאכות האסורות בשבת, וא"כ איכא מתוך כך בהמשכת סידור כזה בשבת, אף אי לו היו יכולים לסדר מבלי שיעברו על מלאכות האסורות, משום זילותא דשבת ויו"ט, והרבה מצינו בחז"ל שחששו משום אוושא מילתא וזילותא…
ואין לזה שייכות לכלל המקובל שאין לנו לגזור גזירות מדעתנו, ואין מוסיפין על הגזירה, כי בכגון דא מצינו הרבה בדברי הפוסקים שגזרו משום זילותא דשבתא ועובדין דחול בגוונים שונים, וכל בכגון זה תלוי הדבר במה שבגלוי ובמציאות, ומשום כך מה שמצינו בחז"ל שאסרו במיחזי כעובדין דחול, מצינו גם בדברי הפוסקים שדימו מתוך כך לאסור כמה דברים אף על פי שאינם נוגעים בעסק מלאכה כלל…

הציץ אליעזר כותב, שבענייני עובדין דחול מותר להוסיף גזירות מדעתנו, ואין זה בכלל מה שאין גוזרים גזירות מדעתנו.

לעומת זאת, במנחת שלמה (תניינא, סימן לא אות ג) כתב:

נתבאר דשיטת רש"י בסו"פ כיצד משתתפין שהשופך מים ברה"י והמים יוצאים מאליהם לרה"ר אפילו אם הוא מתכוין לכך לאו איסורא דאורייתא… ומבואר דמדרבנן מיהו אסור… הרי דאע"פ שהוא גרמא אפי"ה אסור מיהת מדרבנן. ועיין גם ברא"ש דמשמע שסובר ג"כ כרש"י אף על פי שהוא מן הסוברים דגרמא שרי לכתחלה אפילו שלא במקום פסידא…. נראה דלדעת הרא"ש שמתיר גרמא בשבת אפילו שלא במקום פסידא צריכים לומר שיפרש דטעמא דאסור הוא משום עובדין דחול כמו"ש התוס' שבת בסי' שכ"ד סעיף א' עיין שם, משא"כ בשאר מיני גרמות שפיר שרי ואין לדמות גזירות חכמים זו לזו וכ"ש בהנו דלא אסירי אלא משום עובדין דחול.

הרי מבואר בדבריו, שבעובדין דחול במיוחד אין לדמות גזירות חכמים זו לזו. האם זו מחלוקת?

אפשר לומר, כהמשך לאבחנה שעשינו לעיל ביחס לשאלה מתי עובדין דחול נדחה מפני עונג שבת, שכאשר מדובר בענייני עובדין דחול שהם משום דמיון למלאכה או טירחא יתירה, חכמים הם אלו שיצרו את ההרחקה היתירה, והם שהחליטו היכן הגבול. ולכן, אם אסור לשפוך מים ברשות היחיד שיזלו לרשות הרבים משום עובדין דחול, שבזה עסק המנחת שלמה, אין לדמות מכאן לדבר אחר.

אולם, כאשר מדובר בזילותא של השבת, כאן יש לדמות מילתא למילתא, ולאסור דברים נוספים משום עובדין דחול. אלא, שבמקרה זה, חוזר הדין של הסמ"ק, שכאשר מדובר לצורך הנאה בשבת, שוב אין לאסור.

משחקים בשבת

ישנו דיון באחרונים ביחס למשחקים בשבת. השלטי גבורים (עירובין לה: אות ג) כותב:

ב' מיני איסורין יש בשחיקת הפירות. אחד, שהן מולידות קול, ואע"ם שאינם שוחקים בקרקע אלא על גבי טבלא… ועוד יש איסור אחר בפירות שאינן מולידות קול כתפוחים ששוחקים על גבי קרקע, משום אשוויי גומות.
לשון ריא"ז: נשים המשחקות באגוזים או בתפוחים, הרי זה אסור, שמא יבואו להחליק הקרקע ולהשוות גומותיו. ונראה בעיני, שאם הן משחקות לנצח זו את זו, אפילו בחול אסור, מפני שהוא דומה לקוביא…
ודברי ריא"ז צ"ע, דהא שחוק אגוזים ותפוחים, הוי מידי דתלוי בחכמה, ואינו תלוי בגורל דליהוי דומיא דקוביא… ומותר לשחוק בהן בשבת כל שאינו שחוק ממון, ולא דמי לקוביא שיש בה איסור אפילו לשחוק בחנם בשבת, משום הטלת גורלות.

השלטי גבורים והריא"ז דנים שניהם באיסורים שאינם קשורים לעובדין דחול. הדיון הוא אם יש במשחק משום אשוויי גומות, ומשום השמעת קול, והאם יש בזה איסור של משחק בקוביא.

ובשו"ת תורת אמת למהר"א ששון (סימן קפ) כתב:

על דבר שחיקת האישקאק בשבת יראה המעיין מה שכתוב בשלטי הגבורים סוף מס' ערובין שמדברי ריא"ז נראה שאסור ואפילו בחול ובעל שלטי הגבורים חולק עליו ומתירו אפילו בשבת …
ולי נראה דבשלמא בחול אפשר להתירו כדקאמר איהו משום דהוי דבר שבחכמה…
אבל להתירו בשבת אין סברא. חדא דלא מיקרי הא דבר שבחכמה כמו האצטורלב שמתיר הרשב"א דאותה החכמה יש תועלת בידי עתה אבל כאן מה תועלת יש בידיעת חכמת האישקקי? ועוד שאפילו אם יהיה חכמה מנ"ל להתירו בשבת דהא דמי למקח וממכר ואסיר כמו הטלת חלשים ומנה כנגד מנה…

עיקר נימוקו של המהר"א ששון הוא שגם במשחק האישקקי (=שחמט) יש דמיון למקח וממכר. כלומר, גם הוא לא אסר את המשחקים משום שזה לא כבוד שבת, אלא בגלל חשש מקח וממכר וכדומה.

גם החיד"א (ברכי יוסף אורח חיים שלח אות ה) כתב שאין לשחק בשבת:

ומותר לשחוק בעצמות שקורין וכו' הרב מהר"א ששון בתשו' סי' ק"פ צידד לאסור איסר שחוק האישקאק"י שקורין סאנטרא"ג בשבת. ולזה נוטה דעת הרב כנה"ג ח"מ סי' ש"ע. ואף בחול שומר נפשו ירחק ממנו. ומצאתי תשובה שלימה להרב כמהר"ר יהודה חאמי הובאה בשו"ת הר' מהר"ר מאיר גאויזון כ"י בסי' ס"ו (בנדפס סי' ס) שאסר לשחוק בשבת, והסכימו עמו הרב החסיד המפורסם מהר"ר חיים כפוסי והרב מהר"ם גאויזון.

אמנם, המעיין בתשובת המהר"א ששון בפנים, רואה שעיקר ההתנגדות שלו היתה למשחק שמשחקים בדרך כלל כדי להרוויח כסף, ולכן משחק כזה שייך לתחום של איסור סחורה. אבל כאשר מדובר במשחק סתם, דומני שאין ראיה מדברי המהר"א ששון לאיסור.

למעשה, הרמ"א (שלח, ה) נקט לקולא בעניין:

אין שוחקים באגוזים, ולא בתפוחים וכיוצא בהן, משום אשווי גומות. הגה: ודוקא על גבי קרקע, אבל על גבי שלחן שרי דליכא למגזר שם משום גומות. ומותר לשחוק בעצמות שקורין טשי"ך, אף על פי שמשמיעים קול, הואיל ואינן מכוונין לשיר. וכל זה בשוחק דרך צחוק בעלמא (ב"י), אבל בשוחק כדי להרויח, אסור, אפי' שוחק בתם ובחסר, דהוי כמקח וממכר.

אבל במגן אברהם (סק"ח) כותב שיש להחמיר לכתחילה כדעת מהר"א ששון. וגם במשנ"ב (סקכ"א) כתב להחמיר בזה, ואפילו בחול, משום מושב לצים, כדברי החיד"א.

מדברי כולם נראה, שהם לא חשבו שעצם המשחק בשבת הוא לא כבוד שבת. יתכן שהוא אסור משום שזה מושב לצים (ואז אסור גם בחול), או משום חשש מקח וממכר וכדומה, אבל אין אמירה עקרונית, שאסור לשחק בשבת משום שזה 'לא שבתי'. ונראה לי, שאפילו היו חושבים שזה לא כבוד שבת, לא היה בזה איסור, כאשר משחקים לצורך עונג שבת.

יישום לדוגמא – בריכה בשבת

האם מותר לשחות בבריכה ביתית בשבת?

בשחייה בבריכה יש כמה איסורים שצריך להתייחס אליהם. גזירת שחייה, חשש שמא יסחט את השיער, מנהג האשכנזים שלא לרחוץ כלל בשבת.

אבל, כאשר אין חששות כאלו, למשל כשיש לבריכה שפה (שלט, ב), ולמנהג הספרדים, שאינם מחמירים בכל טבילה בצונן, אין איסור של עובדין דחול מחמת החששות למלאכה, כגון שמא יסחט. שכן, אם היה איסור כזה, חז"ל כבר היו גוזרים אותו, ולנו אין יכולת לגזור מדעתנו[4], וכפי שכתב הגרש"ז שהובא קודם לכן.

אבל מעבר לכל אלו, האם בשבת יש איסור ללכת לבריכה שכזו, בגלל שהדבר אינו מכבוד שבת? נראה לי שהתשובה היא, שאין איסור כזה. והסיבה היא, שאיסור כבוד שבת נדחה מפני עונג שבת. ומה אם איסור ריצה, שהוא איסור שמפורש בגמרא ובפוסקים נדחה מפני עונג שבת, אף הליכה לבריכה, אפילו אם נאמר שהיא אינה ראויה משום כבוד שבת, צריכה להידחות מפני עונג שבת.

**************************

[1] אמנם, הרמב"ם (הלכות שבת פרק ל הלכה י) כתב: "ואסור לקבוע סעודה על היין בשבת ובימים טובים בשעת בית המדרש, אלא כך היה מנהג הצדיקים הראשונים מתפלל אדם בשבת שחרית ומוסף בבית הכנסת ויבוא לביתו ויסעוד סעודה שניה וילך לבית המדרש יקרא וישמע עד המנחה ויתפלל מנחה ואחר כך יקבע סעודה שלישית על היין ויאכל וישתה עד מוצאי שבת". אבל מכאן יש ראיה לכך שאסור לאכול בזמן הקבוע לבית המדרש, ולא שצריך לקצר את משך הסעודה באופן כללי.

[2] די ברור, שהבחורים לא היו קופצים ורצים רק בשבת. כלומר, לא מדובר בעונג המיוחד לשבת בדווקא, ואף על פי כן הסמ"ק מתיר. כלומר, זה לא שעונג המיוחד לשבת דוחה את כבוד שבת, אלא כל עונש שרוצים להתענג בשבת, דוחה את כבוד שבת.

[3] ערוך השולחן (שם סעיף ג) מסכם: " ועכשיו אין אנו יודעים מכל זה". כלומר, איננו יודעים בדיוק במה מדובר.

ואמנם, במנחת יצחק (ג, מח) כתב שצחצוח שינים אסור משום איסור המגררת. וגם ביביע אומר (ד, אורח חיים סימן ל אות כ) כתב שראוי לייחד מברשת שינים לשבת בגלל הדין של אימיה דרב שמואל בר יהודה. אבל פוסקים אחרים מתירים לצחצח שינים בשבת, ולא התייחסו בכלל לאיסור עובדין דחול. ובפשטות, סברתם היא שלא שייך עובדין דחול בדבר שאינו נעשה לרפואה כלל, וכפי שעולה מדברי הלבוש שהזכרנו.

[4] אמנם, מנהג האשכנזים הוא להחמיר בדיוק בגלל חשש זה, אבל שוב, זהו מנהג, ולא שיש איסור מעיקר הדין. ועל כן, אם רוצים לאסור ללכת לבריכה ולומר שלא נהגו כן, זה עניין אחד. אבל אין כאן איסור בעצם מחמת עובדין דחול.