לא תמיד שמים לב לכך, אבל בכל יום טוב ישנה מצוות עשה מהתורה לשמוח.
בתורה מופיעה מצוות השמחה בשני הקשרים. בספר ויקרא (פרק כג) היא מופיעה בהקשר של חג הסוכות בדווקא:
אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג ה' שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן. וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱ-הֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים:
ופעם נוספת, מצוות השמחה מופיעה בספר דברים (פרק טז):
חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ. וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה' אֱ-הֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-הֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ:
יש לציין, שגם בספר דברים, אף שהנושא הכללי של הפרק בחלק זה הוא שלושת הרגלים, פשטות הלשון 'ושמחת בחגך' מתייחסת רק לסוכות, כי רק סוכות נקרא בפרשה זו 'חג'. אמנם, בהקשרים אחרים גם שאר הרגלים נקראים חג, ולהלכה אנו מצווים בשמחה בכל הימים הטובים.
מה טעמה של מצוות השמחה?
ספר החינוך (מצווה תפט) כותב:
משרשי המצוה, לפי שהאדם נכון על ענין שצריך טבעו לשמוח לפרקים כמו שהוא צריך אל המזון על כל פנים ואל המנוחה ואל השינה, ורצה הא-ל לזכותנו אנחנו עמו וצאן מרעיתו וציונו לעשות השמחה לשמו למען נזכה לפניו בכל מעשינו. והנה קבע לנו זמנים בשנה למועדים לזכור בהם הנסים והטובות אשר גמלנו, ואז בעתים ההם ציונו לכלכל החומר בדבר השמחה הצריכה אליו. וימצא לנו תרופה גדולה בהיות שובע השמחות לשמו ולזכרו, כי המחשבה הזאת תהיה לנו גדר לבל נצא מדרך היושר יותר מדאי.
ספר החינוך מציין שהשמחה היא דבר הכרחי לנפש. כמו האכילה או השינה. התורה אומרת לנו לשמוח במועדים מסויימים, ולכוון את השמחה כלפי הקב"ה. בכך 'מרוויחים' שהשמחה אינה מתפרצת באופן בלתי נשלט, אלא מכוונת למקום חיובי, כך ש'לא נצא מדרך היושר יותר מדאי'.
הרמב"ם (מורה נבוכים חלק ג פרק מג) נותן נימוק שונה במקצת:
הימים הטובים הם כולם לשמחה ולקבוצים, שיש להם הנאה שבני אדם צריכים אליהם ברוב. ויש מהם תועלת גם כן בענין האהבה שצריך שתהיה בין בני אדם בקבוצים המדיניים.
מדברי הרמב"ם נראה, שלחגים יש ערך חברתי. אלו ימי הנאה (-שמחה), שתורמת לאהבה בין אנשים, כעין גיבוש חברתי. בניגוד לספר החינוך, הרמב"ם אינו מציין את הקב"ה כמושא השמחה של הרגלים, אלא אדרבה, השמחה היא עניין 'חברתי'.
אולי שני הכיוונים האלו מופיעים כבר בפסוקים. בספר ויקרא, השמחה מכוונת כלפי הקב"ה: "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱ-הֵיכֶם". לעומת זאת, בספר דברים, השמחה מופיעה בהקשר של דאגה ל'שולים' של החברה: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ – אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ".
אפשר לראות את שני הכיוונים האלו משתקפים גם בהלכה. הרמב"ן (בהשגותיו על ספר המצוות של הרמב"ם, בשורש הראשון) דן בשאלה אם מצוות ההלל היא מדרבנן או מהתורה. הרמב"ם נקט שהלל היא מצווה מדרבנן, ואילו הרמב"ן מעלה את האפשרות שמדובר במצווה מן התורה:
והנראה מדבריהם שהוא מן התורה כמו שפירשתי ויהיה הלכה למשה מסיני או שהוא בכלל השמחה שנצטוינו בה כמו שכתוב וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם כי עיקר השירה בפה וכלי לבסומי קלא הוא ונצטוינו בשמחת השיר על הקרבן ושלא בשעת הקרבן בכלל השמחה אלא שמיעטו ראשי חדשים בגבולין מפני שאינו מקודש לחג ואינו טעון שירה.
האפשרות השניה שמעלה הרמב"ן היא, שמצוות ההלל היא ביטוי של מצוות השמחה. דבר זה מובן על פי דרכו של בעל ספר החינוך, תלמידו. השמחה היא טבעית, ומצוות השמחה נועדה לכוון את השמחה הטבעית אל הקב"ה.
ובכיוון אחר, הרמב"ם בהלכות יום טוב (פרק ו הלכה יח) מבאר את חובת השמחה ביום טוב:
וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים, אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו…
הרמב"ם לשיטתו שמצוות השמחה היא חברתית, ועל כן עיקרה של השמחה הוא להאכיל ולהשקות עניים ומרי נפש.