מהותה של מצוות שמחת הרגל

הברייתא בפסחים (קט.) אומרת:

תנו רבנן חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל שנאמר ושמחת בחגך.
במה משמחם? ביין. רבי יהודה אומר אנשים בראוי להם ונשים בראוי להן.
אנשים בראוי להם – ביין.
ונשים במאי? תני רב יוסף בבבל בבגדי צבעונין, בארץ ישראל בבגדי פשתן מגוהצין.
תניא רבי יהודה בן בתירא אומר בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' א-היך ועכשיו שאין בית המקדש קיים אין שמחה אלא ביין שנאמר  ויין ישמח לבב אנוש

מה היחס בין מצוות השמחה בזמן שבית המקדש היה קיים ובין מצוות השמחה לאחר חורבן בית המקדש?

הגמרא במועד קטן (יד:) אומרת:

אבל אינו נוהג אבילותו ברגל שנאמר: ושמחת בחגך. אי אבילות דמעיקרא הוא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד. ואי אבילות דהשתא הוא, לא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים.

כלומר, עשה דרבים, של שמחת הרגל, דוחה עשה דיחיד, של אבלות. התוספות (ד"ה עשה) לומדים מכאן:

עשה דיחיד – משמע דאבילות איכא עשה דאורייתא מדלא קאמר ודחי עשה דרבנן. והאי דקאמר לעיל לא מבעיא ימי אבלו דרבנן היינו עשיית מלאכה… אבל גוף האבילות דאורייתא.
מיהו נראה לי דשמחת הרגל נמי דרבנן ושמחת היינו בשלמי שמחה כדאיתא בחגיגה.

התוספות מוכיחים מסוגיית הגמרא, שבאופן עקרוני, עשה של אבלות הוא עשה דאורייתא, כי אחרת לא צריך לומר שעשה של רבים דוחה עשה של יחיד, וכדעת הגאונים. אבל אחרי כן מוסיפים התוספות, שבזמן הזה העשה של שמחת הרגל הוא מדרבנן. שכן מצוות השמחה ברגל היא רק בהבאת שלמים, וכשאין בין מקדש, שאר חובות השמחה הם רק דרבנן. ולמסקנתם, חייבים לומר שגם העשה של אבלות, הוא מדרבנן.

מדברי הרמב"ם נראה אחרת. זו לשונו (הלכות יום טוב פרק ו):

הלכה יז: שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים כולם אסורים בהספד ותענית, וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו שנאמר ושמחת בחגך וגו', אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו. הלכה יח: כיצד הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו, והאנשים אוכלין בשר ושותין יין שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין…

נראה מלשונו של הרמב"ם, שאמנם כשבית המקדש קיים חייבים להקריב קרבן שלמים, אולם הוא אינו הרכיב הבלעדי במצווה, וגם בשר יין מגדנות ובגדים, הם קיום של מצוות העשה מהתורה.

וכן כותב הר"ן (סוכה כא. מדפי הרי"ף ד"ה והשמחה) על מה שאומרת המשנה בתחילת פרק רביעי בסוכה, שמצוות השמחה נוהגת כל שמונה ימים:

והשמחה – לאכול בשר שלמים. וקי"ל בפסחים בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר… ואף על גב דכי מקלע בשבת ביום ראשון אי אפשר בשלמים… אפילו הכי, איתא לשמחה בבשר של חולין או בשאר מיני שמחות שלא אמרו אין שמחה אלא בבשר אלא למצוה מן המובחר אבל לא לעכב.

בביאור שיטת הרמב"ם והר"ן כתב הרב סולובייצ'יק (ובקשתם משם, עמ' 210):

לכאורה דברי הגמרא צריכים ביאור: למה לא יקיים שתיהן, אבילות ושמחת הרגל כאחת; הלא אבל מותר בבשר ויין, והיכן כתוב שאסור לחלוץ מנעלים ולהימנע מרחיצה, סיכה ושאילת שלום וכיוצא בזה ברגל?
אמנם, שאלתנו אינה צריכה לפני ולפנים. הסתירה ההדדית של אבלות ושמחת הרגל אינה נוגעת בפרטי ניהוג אבלות וניהוג שמחה. הפעולות החיצוניות אינן מכחישות זו את זו, והיו יכולות לדור בכפיפה אחת. הסתירה כרוכה בקיום מצוותן של שמחה ואבלות, בעצם מהותן וחלותן. מהות השמחה היא פעולה נפשית, שמחה שבלב; כמו כן טיב האבלות הוא עמדה נפשית, אנינות שבלב. התורה ציוותה, כי האבלות שבלב תלבש צורה מוחשית של ניהוג איסורי אבל, ושמחה שבלב תסתמל על ידי אכילת קודשים. ברם, מעשים אלו המה רק האמצעים שעל ידם מגיע אדם לקיום מצוות שמחה ואבלות שבלב. מובן, שביחס לשמחה ואבלות שבלב ישנה הכחשה הדדית… לפיכך בא הרגל ודוחה את האבלות.

יש לציין, שדבריו של הרב סולובייצ'יק נכונים גם לשיטת התוספות. אלא, שלשיטת התוספות, חובת השמחה הזו היא רק חובה דרבנן, ואילו לדעת הרמב"ם, זה גופא חובת השמחה דאורייתא שברגל.

כדי לחדד יותר את המחלוקת, נתבונן בטעמי המצווה.

ספר החינוך (מצווה תפט) כותב:

משרשי המצוה, לפי שהאדם נכון על ענין שצריך טבעו לשמוח לפרקים כמו שהוא צריך אל המזון על כל פנים ואל המנוחה ואל השינה, ורצה הא-ל לזכותנו אנחנו עמו וצאן מרעיתו וציונו לעשות השמחה לשמו למען נזכה לפניו בכל מעשינו. והנה קבע לנו זמנים בשנה למועדים לזכור בהם הנסים והטובות אשר גמלנו, ואז בעתים ההם ציונו לכלכל החומר בדבר השמחה הצריכה אליו. וימצא לנו תרופה גדולה בהיות שובע השמחות לשמו ולזכרו, כי המחשבה הזאת תהיה לנו גדר לבל נצא מדרך היושר יותר מדאי.

ספר החינוך מציין שהשמחה היא דבר הכרחי לנפש. כמו האכילה או השינה. התורה אומרת לנו לשמוח במועדים מסויימים, ולכוון את השמחה כלפי הקב"ה. בכך 'מרוויחים' שהשמחה אינה מתפרצת באופן בלתי נשלט, אלא מכוונת למקום חיובי, כך ש'לא נצא מדרך היושר יותר מדאי'.

הרמב"ם (מורה נבוכים חלק ג פרק מג) נותן נימוק שונה במקצת:

הימים הטובים הם כולם לשמחה ולקבוצים, שיש להם הנאה שבני אדם צריכים אליהם ברוב. ויש מהם תועלת גם כן בענין האהבה שצריך שתהיה בין בני אדם בקבוצים המדיניים.

מדברי הרמב"ם נראה, שלחגים יש ערך חברתי. אלו ימי הנאה (-שמחה), שתורמת לאהבה בין אנשים, כעין גיבוש חברתי. בניגוד לספר החינוך, הרמב"ם אינו מציין את הקב"ה כמושא השמחה של הרגלים, אלא אדרבה, השמחה היא עניין 'חברתי'.

אולי הדבר בא לידי ביטוי גם במחלוקת בין התוספות והרמב"ם ביחס לשמחת הרגל. לדעת התוספות, שמחת הרגל קשורה בקשר הדוק אל המקדש, משום שעיקר השמחה הוא כלפי הקב"ה. על כן, מהותה של השמחה הוא לאכול שלמים לפני ה'. לעומת זאת, הרמב"ם, שרואה בשמחה ערך בפני עצמו, לאו דווקא כשהוא מופנה כלפי הקב"ה, יכול לסבור שמצוות השמחה מנותקת מהמקדש[1].

חיוב נשים בשמחת הרגל

הגמרא בקידושין (לד:) דנה בשאלה מדוע התורה צריכה לפטור בפירוש נשים ממצוות ראיה ברגל, הלא זו מצוות עשה שהזמן גרמא:

והרי ראיה דמצות עשה שהזמן גרמא וטעמא דכתב רחמנא זכורך להוציא הנשים הא לאו הכי נשים חייבות? איצטריך סלקא דעתך אמינא, נילף ראיה ראיה מהקהל.
ואדילפינן מתפילין לפטורא נילף משמחה לחיובא?
אמר אביי אשה בעלה משמחה. אלמנה מאי איכא למימר בשרויה אצלו.

סתמא דגמרא מניח שאשה חייבת במצוות שמחה. אבל לדעת אביי, אשה אינה חייבת במצוות שמחה, אלא רק יש חובה על הבעל לשמח את האשה.

גם בגמרא במסכת ראש השנה (ו:) ישנו דיון נוסף שממנו ניתן ללמוד על מצוות שמחה. הגמרא שם דנה אם נשים חייבות בלאו של בל תאחר הנאמר על מי שאחר להקריב את קרבנותיו:

בעי רבי זירא אשה מה היא בבל תאחר מי אמרינן הא לא מיחייבא בראיה או דלמא הא איתה בשמחה. אמר ליה אביי ותיפוק ליה דהא איתה בשמחה ומי אמר אביי הכי והאמר אביי אשה בעלה משמחה לדבריו דרבי זירא קאמר.

אביי עקבי לשיטתו, שאשה – בעלה משמחה. אבל דעת רבי זירא שאשה חייבת בשמחה.

יש לציין, שגם במסקנת הסוגיה בקידושין שהזכרנו לעיל, נראה שנשים חייבות במצוות שמחה. הגמרא מביאה מספר מצוות עשה שהזמן גרמן שנשים חייבות בהן, ושואלת, למה לא ללמוד כלל כללי, שנשים חייבות במצוות עשה שהזמן גרמן. ועונה:

משום דהואי מצה שמחה והקהל שלשה כתובים הבאים כאחד, ושלשה כתובים הבאים כאחד אין מלמדין.

כלומר, מצוות שמחה היא מצווה שנשים חייבות בה. וכן כתב רש"י שם:

משום דהוי שמחה כו' – ולא סבירא לן כאביי דאמר לעיל אשה בעלה משמחה.

גם הרמב"ם והראב"ד נחלקו בדבר. זו לשון הרמב"ם (הלכות חגיגה פרק א הלכה א):

שלש מצות עשה נצטוו ישראל בכל רגל משלש רגלים ואלו הן: הראייה שנאמר יראה כל זכורך, והחגיגה שנאמר תחוג לה' א-היך, והשמחה שנאמר ושמחת בחגך… ונשים חייבות במצוה זו.
ראב"ד: ונשים חייבות במצוה זו. א"א לא בקרבן אלא בשמחה שתשמח עם בעלה שתעלה עמו והוא ישמח אותה.

כדי להשלים את התמונה, נציין לדבריו של החזון יחזקאל (על התוספתא, חגיגה א, ה) שמסביר מדוע לדעת הרמב"ם מצוות שמחה נוהגת גם בנשים, בניגוד למצוות ראיה וחגיגה:

והטעם ששמחה נוהגת בנשים במו באנשים, מה שאין כן בראייה וחגיגה, שהמצוה ושמחת בחגך הוא דין בעצם החג, וכיון שנשים ישנן במצות החג האמורה בקרא, מקרא קודש יהיה לכם, חייבות נמי בשמחה שהיא מדיני החג, כמו שחייבות בחג בעשה דשבתון, ואיש ואשה שווים בזה… אבל ראיה וחגיגה אינן דין בעצם יום טוב, אך נוהגות בזמן החג, נשים פטורות, כמו שפטורות מכל מצות עשה שהזמן גרמא

דברי החזון יחזקאל מחזירים אותנו לשיטת הרמב"ם שהזכרנו לעיל, שמצוות שמחה עיקרה הוא בשמחה שבחג, ולא בקרבן. על כן, כיוון שנשים שייכות בחגים בכללותם, הם שייכים גם במצוות השמחה. לעומת זאת, הקרבנות עם עניין בפני עצמם, ואפשר שיהיו שייכים בנשים ואפשר שלא.

*************

[1] בדברינו על טעמה של מצוות שמחת הרגל במדור 'מילתא בטעמא' (כאן) הבאנו עוד נפק"מ שתלויות בהבנת טעמה של מצוות השמחה.