יום הכיפורים, עבורנו, הוא יום של תפילה ותחנונים בבית הכנסת. אין לנו יום בשנה שבו אנו נמצאים בבית הכנסת כ"כ הרבה שעות כמו יום הכיפורים. אולם, בזמן שבית המקדש היה קיים, חלק מרכזי, אולי עיקר עבודת יום הכיפורים, היה עבודתו של הכהן הגדול בבית המקדש ביום הכיפורים.
ליום הכיפורים יש תפקיד בקבלת התשובה של עם ישראל: "יום הכפורים הוא זמן תשובה לכל ליחיד ולרבים והוא קץ מחילה וסליחה לישראל, לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתודות ביום הכפורים" כלשונו של הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ב הלכה ז). וכן "שעיר המשתלח לפי שהוא כפרה על כל ישראל כהן גדול מתודה עליו על לשון כל ישראל שנאמר והתודה עליו את כל עונות בני ישראל, שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה הקלות והחמורות, בין שעבר בזדון בין שעבר בשגגה, בין שהודע לו בין שלא הודע לו הכל מתכפר בשעיר המשתלח, והוא שעשה תשובה, אבל אם לא עשה תשובה אין השעיר מכפר לו אלא על הקלות…" (שם פרק א הלכה ב).
חלק מעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים קשור לכפרת חטאי בני ישראל. וכך מבואר מבואר בעצם כבר בסוף סדר עבודת הכהן הגדול בתורה (ויקרא טז):
כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ… וְכִפֶּר הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִמְשַׁח אֹתוֹ וַאֲשֶׁר יְמַלֵּא אֶת יָדו… וְכִפֶּר אֶת מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ יְכַפֵּר וְעַל הַכֹּהֲנִים וְעַל כָּל עַם הַקָּהָל יְכַפֵּר… וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל חַטֹּאתָם אַחַת בַּשָּׁנָה…
אולם, בתחילת אותה פרשיה נראה קצת אחרת:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת. בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה…
כאן נראה, שעצם הכניסה של הכהן הגדול לקדש הקדשים היא העניין בעצמו. ולמעשה, גם בלשון הפסוקים בסוף הפרשיה, נראה שישנה כפרה למקדש בפני עצמו, במנותק מחטאי בני ישראל.
גם מבחינת קרבנות יום הכיפורים, אף שהשעיר המשתלח קשור לכפרת חטאי עם ישראל, חלק נכבד מהקרבנות האחרים אינו קשור לכפרה זו. עיון קל במשניות בפרק א של מסכת שבועות מלמד, שלקרבנות המוספים של החגים כולם, ולקרבנות הנעשים בתוך המקדש ביום הכיפורים, יש תפקיד ספציפי ביחס לעניין מסויים, שהוא טומאת מקדש וקדשיו, דהיינו כשאדם נכנס לבית המקדש כשהוא טמא. כאשר אדם נכנס למקדש בטומאה כשהוא שוגג, הוא צריך להביא קרבן עולה ויורד. אלא, שבמצבים מסויימים, הוא אינו יכול להביא את הקרבן הזה. למשל, כאשר אדם נכנס כשהוא טמא למקדש כשאיש בעולם לא יודע על החטא, קרבנות המוספים מכפרים. וכשעושה זאת במזיד, הכפרה היא בקרבנות הנעשים בתוך המקדש ביום הכיפורים. כלומר, יום הכיפורים לא מכפר רק על חטאי בני ישראל, אלא גם מכפר על הטומאה הרובצת על המקדש.
כדי לבאר את העניין, נשתמש בדברים שכותב הרמב"ן. בפירושו לתורה (ויקרא ט, א) הרמב"ן מציין שכל קרבנות היום השמיני למילואים לא נזכרו בציווי על המילואים, בפרשת תצווה שבספר שמות:
הנה הקרבנות האלו לא הוזכרו בפרשת וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן לי (שמות כט א), כי שם לא צוה רק על המלואים, ובשבעת הימים וקרבנותיהם מלאו ימי מלואיהם, כי עתה ביום השמיני הם עצמם יקריבו הקרבנות. והנה הקרבנות הללו כחנוכה להם, כענין מנחת חביתים לדורות ביום המשח אותו (לעיל ו יג יד).
אם כן, מפני מה נוספו הקרבנות של היום השמיני? על כן מציע הרמב"ן:
ויתכן כי לכפר על מעשה העגל הוסיף להם עתה הקרבנות הללו, כי כאשר צוה וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם, עדיין לא נעשה העגל, כאשר פירשתי (שם ח ב), לכך לא הזכירם שם. ולא כדברי רש"י שאמר שם (שמות כט א) כי הפר לכפר על מעשה העגל, אבל היו הפרים ההם לחטא על המזבח ועל אהרן ועל בניו ולקדש אותם, והעגל הזה ביום השמיני לכפר על מעשה העגל.
הרמב"ן מעלה את האפשרות, שהיום השמיני למילואים הוא תוצאה של חטא העגל. הרמב"ן לשיטתו, בניגוד לדברי רש"י, שהציווי על המשכן של פרשיות תרומה – תצווה נעשה עוד לפני חטא העגל, כסדר הפרשיות בתורה בספר שמות. לכן, בזמן הציווי על ימי המילואים, בפרשת תצווה, אין התייחסות לחטא העגל, שעוד לא התרחש. וממשיך הרמב"ן:
והנה קרבן אהרן כקרבנו ביום הכפורים בשוה, וחטאת העם כחטאתם ביום הכפורים, שעיר עזים אחד לחטאת… יבא שעיר ויכפר על מעשה שעיר, יבא עגל ויכפר על מעשה עגל.
ונראה כי בעבור היות טעם החטאת של אהרן כטעמו ביום הכפורים, שרף אותו כאשר ישרף של יום הכפורים, אף על פי שהיה זה חטאת חיצונה, כי לא פירש משה שיעשה כן. ואולי נצטוה בכך, והכתוב לא חשש להאריך, כי לא יעשה רק מה שיאמר משה, ולא יאמר משה רק מה שצוה ה'.
הרמב"ן מצביע על הדמיון ביום קרבנות היום השמיני ובין קרבנות יום הכיפורים. ומכאן, שיום הכיפורים נועד לתפקיד דומה של קרבנות היום השמיני, כדי לכפר על חטא העגל.
הרמב"ן כותב בכמה מקומות, שהמשכן נועד להיות המשך של מעמד הר סיני. כך למשל, בסופו של ספר שמות, המשכן מתמלא ענן, כמו הענן שירד על הר סיני במעמד הר סיני. חטא העגל מהווה פגם בנוכחות השכינה בעם ישראל, והוא דורש תיקון. תיקון אחד נעשה ביום השמיני למילואים. אלא שתיקון זה לא מצליח להתמיד. עם ישראל מטמא את המשכן – בשוגג ובמזיד. פעם בשנה, הכהן הגדול משחזר את היום השמיני למילואים, ומביא את המקדש ל'נקודת אפס', שמאפשרת לחדש את הקשר בין עם ישראל הקב"ה.
ממילא, גם טהרת בני ישראל היא לא העיקר. מטרת יום הכיפורים היא לא הכפרה על עם ישראל כיעד בפני עצמו, אלא הכפרה על חטאי עם ישראל, יחד עם טומאת המקדש וקדשיו, הם האמצעים להשראת השכינה בעם ישראל, שבאה לידי ביטוי בענן הקטורת, "כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת", ומחזירה שוב את הענן ששרה על הר סיני.