(א) מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד:  

 (ב) אֲרוֹמִמְךָ ה' כִּי דִלִּיתָנִי וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי: (ג) ה' אֱ-לֹהָי שִׁוַּעְתִּי אֵלֶיךָ וַתִּרְפָּאֵנִי: (ד) ה' הֶעֱלִיתָ מִן שְׁאוֹל נַפְשִׁי חִיִּיתַנִי מִיָּרְדִי בוֹר: (ה) זַמְּרוּ לַה' חֲסִידָיו וְהוֹדוּ לְזֵכֶר קָדְשׁוֹ:

(ו) כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי וְלַבֹּקֶר רִנָּה:  (ז) וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי בַּל אֶמּוֹט לְעוֹלָם:  (ח) ה' בִּרְצוֹנְךָ הֶעֱמַדְתָּה לְהַרְרִי עֹז הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ הָיִיתִי נִבְהָל:

(ט) אֵלֶיךָ ה' אֶקְרָא וְאֶל אֲ-דֹנָי אֶתְחַנָּן: (י) מַה בֶּצַע בְּדָמִי בְּרִדְתִּי אֶל שָׁחַת הֲיוֹדְךָ עָפָר הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ: (יא) שְׁמַע ה' וְחָנֵּנִי ה' הֱיֵה עֹזֵר לִי: (יב) הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה: (יג) לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם ה' אֱ-לֹהַי לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ:

על מנת להבין את מבנה המזמור יש לקראו שלא על פי הסדר. פסוק ז מתאר את תפיסת העולם הישנה של בעל המזמור – 'וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי – בַּל אֶמּוֹט לְעוֹלָם'. כשהייתי שלו, חשבתי שהשלווה היא מצב תמידי, ואינני עתיד להגיע למצבים קשים לעולם. אולם, פסוק ח מתאר את האמת  – 'ה', בִּרְצוֹנְךָ הֶעֱמַדְתָּה לְהַרְרִי עֹז. הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ הָיִיתִי נִבְהָל'. כל השלווה שבה היה נתון בעל המזמור תלויה ברצונו של הקב"ה, וכשהקב"ה מסתיר פניו, מיד נעלמת השלווה.

מתי אדם נמצא בשלווה כזו, שהוא חושב שאין לו כל סכנה?  הפסוקים בספר דברים (ח, יב – יח) נותנים לנו תשובה:

'פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ… וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִםָ וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה. וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה'.

אם כן, כשאדם חונך את ביתו, חשוב במיוחד לזכור מי הוא הנותן לו את הכח לעשות חיל, ושהחיים שבריריים הרבה יותר ממה שהם נראים. לכן, עם פתיחת המזמור בעל המזמור מדגיש את ההודאה לקב"ה על כל החסדים שעשה עמו.

בהמשך, מסביר בעל המזמור מדוע דווקא בזמן חנוכת הבית חשוב לו להדגיש את החסדים. כאמור, פסוקים ו – ח מתארים את המתח בין המחשבה ש'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה', ובין האמת על שבריריותם של החיים.

האם המשמעות של השבריריות הזו היא שהכל תלוי בגחמותיו של הקב"ה? זו הזעקה שמתפרצת מגרונו של על המזמור: 'אֵלֶיךָ ה' אֶקְרָא וְאֶל אֲ-דֹנָי אֶתְחַנָּן: מַה בֶּצַע בְּדָמִי בְּרִדְתִּי אֶל שָׁחַת? הֲיוֹדְךָ עָפָר? הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ?' מה תרוויח, שואל בעל המזמור את הקדוש ברוך הוא, מִמוֹתי? האם העפר בו אקבר יוכל לשבח אותך ולספר על גדולתך, כשם שעושה אני בחיי?

המסקנה הבלתי נמנעת היא, שהארעיות לא מכוונת לכך שהחיים רעים. אלא לכך שיש להודות לקב"ה על הטוב שבחיים. הוא אינו מובן מאליו. ולכן 'לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם ה' אֱ-לֹהַי לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ'. הלקח הוא, שצריך לראות את הדברים הטובים שבחיינו, ולהבין שהם אינם מובנים מאליהם, אלא יש להודות עליהם לקב"ה.

הערה לסיום: לא נאריך בכך, אבל בין המפרשים יש שפירשו את המזמור לא על בניית ביתו האישי של דוד המלך, אלא על בנין בית המקדש. ביחס לשני המקדשים, היו בין בני ישראל שאמרו על המקדש 'בל אמוט לעולם'. כך למשל זעק הנביא ירמיהו (פרק ז  פס' ד): 'אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה'. וגם את הלקח הזה יש להפיק – גם בחיים הלאומיים שלנו, הטוב אינו צריך להיות מובן מאליו ולא מובטח מאליו.