המשפט החותם את מעמד הקללה והברכה בהר גריזים ועיבל הוא ”אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם“. לדעת רש“י, מדובר בציווי כללי, שמטיל קללה על מי שאינו מקיים את מצוות התורה.
אבל הרמב“ן מביא פירוש מהירושלמי, שלפיו יש כאן מצווה ספציפית – מצווה המוטלת על כל אחד מישראל לדאוג לכך שעם ישראל יקיים את התורה. יאשיהו המלך למד מפסוק זה, אליבא דהירושלמי, שהוא מחוייב להחזיר בתשובה את עם ישראל, והירושלמי אומר שהחזן צריך להגביה את ספר התורה ולהראותו לכולם, מכח ציווי זה.
לכאורה, ציווי זה הוא חזרה על מצוות תוכחה, כשם שהארורים האחרים הם דברים שנאסרו כבר במקומות אחרים בתורה. אבל אולי אפשר לומר, שיש בציווי כאן גם תוספת. מצוות תוכחה ממוקדת בחטא. אדם חוטא, וחברו מוכיחו. אבל הציווי הנזכר כאן מחייב לסייע לקדם את המצב הרוחני של כל עם ישראל, בלי קשר לחטאים. גם מי שאינו עובר על איסור של ביטול תורה, אפשר לעודדו ללמוד יותר. גם מי שמתפלל כראוי, אפשר לעודדו להתפלל טוב יותר, וכן הלאה.
אם כנים דברינו, יש כאן שינוי מעניין. מצוות תוכחה ממוקדת בחוטא. אני צריך למנוע מאחר לחטוא ולהחזירו בתשובה. אבל הציווי בפרשתנו ממוקד בכוחות שיש לכל אחד – יש בכחך להוביל אחרים למקום טוב יותר, עשה זאת. זה לא משנה אם הם חוטאים או לא, זה משנה אם הם יכולים להגיע למקום טוב יותר, ואם לנו יש את היכולת להוביל אותם לשם.
אולי גם כשאדם רוצה לחזור בתשובה, המוקד שלו יכול להשתנות ממחשבה ש‘אני לא בסדר ואני צריך לחזור להיות בסדר‘, ל‘אני יכול יותר, ולכן אני אשתדל להגיע רחוק יותר‘.