הברייתא במסכת יומא (לב:) מציינת שכל עבודות יום הכיפורים אינן כשרות אלא בכהן הגדול בלבד. הראשונים נחלקו בהיקף הדין הזה. ברור שאת העבודות בבגדי לבן רשאי רק הכהן הגדול לעשות. אולם, מה לגבי שאר העבודות? האם דווקא כהן גדול צריך להקריב את התמיד למשל, ומה לגבי המוספים?
בעל המאור (א. מדפי הרי"ף) כותב:
הוי יודע כי בעלי הקרובו"ת שהכניסו בפיוטיהן בסדר עבודת היום ארבעה פייסות, טעו כולן במשנתנו, ולא הבינו כי הפייסות החשובים במשנתנו, לשאר ימות השנה הם ולא ביום הכפורים לפי שכל עבודות היום אינה כשרה אלא בכהן גדול.
אף שהמשניות ביומא מתארות את הפייסות (=ההגרלות) שהיו נעשות כל יום במקדש על עבודת התמיד ועוד, סובר בעל המאור שעבודות אלו היו נעשות ביום הכיפורים על ידי הכן הגדול בלבד. לדבריו נראה, שאפילו עבודת תרומת הדשן, שנעשית בליל יום הכיפורים, צריכה להיעשות על ידי הכהן הגדול בדווקא.
לעומת זאת, הריטב"א (יומא יב: ד"ה לא) כותב:
מדאורייתא אין חובה בכהן גדול אלא בעבודת היום ממש, אבל תמידין ועבודות של כל יום ויום כשרות אפילו בכהן הדיוט, אלא דמצוה בכהן גדול טפי, ורבנן שוו חובה בכהן גדול אף בתמידין, ולא התירו אלא דברים שאינם עיקר עבודה כאותה שאמרו קרצו ומירק אחר שחיטה על ידו, וכגון להפך במזלג, ולהזמין איברים להעלותן.
והיכא דכהן גדול חלוש עושין עבודת תמידין אף בכהן הדיוט, והיינו דקתני תנא דיני פייסות במכילתין.
גם הריטב"א נדרש לשאלה מדוע המשנה ביומא מתארת את הפייסות, ותשובתו שמדאורייתא, רק 'עבודות היום ממש' כשרות בכהן גדול, ואילו תמידים ושאר העבודות שבכל יום כשרות גם בכהן הדיוט, ורק מצוותן שיהיו נעשות ע"י הכהן הגדול. פשטות לשונו של הריטב"א היא, שהעבודות הכשרות בכהן הדיוט הם התמידים והעבודות הסדירות במקדש, אבל עבודת המוספים דומה לעבודה הנעשית בבגדי לבן, והיא חייבת להיעשות בכהן גדול בדווקא.
מה יסוד המחלוקת בין השיטות?
הרב אברהם סתיו (מבית לפרוכת, תפקיד הכהן הגדול בעבודת היום. כאן) מציע, שהשאלה היא, מהו עיקרו של יום הכיפורים – קדושת הזמן, או קדושת העבודה. האם יום הכיפורים הוא יום שבו מתבצעת עבודת טהרת המקדש, או שיום הכיפורים הוא יום סליחה ומחילה, וממילא בו עושים עבודה זו.
אם העבודה היא העיקר, מתבקש להניח, שדווקא בה נדרשת העבודה המיוחדת של הכהן הגדול, כשיטת הריטב"א. כאשר הריטב"א מוסיף, שגם עבודות המוספים, אף שאינן מופיעות בתורה בפרשת אחרי מותר, כחלק מסדר עבודת הכהן הגדול, הן עדיין חלק מעבודות היום המטהרות את המקדש. לעומת זאת, אם היום כולו הוא המכפר, אפשר להניח, שכל עבודות היום צריכות להיעשות ע"י כהן גדול, מעצם קדושתו, ובכללן גם עבודת טיהור המקדש, וכשיטת בעל המאור.
בין אהרון הכהן לכהנים גדולים אחרים
המדרש (ויקרא רבה אחרי מות פרשה כא אות ז) כותב:
אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: לא כשם שאת סבור, לא עת לשעה ולא עת ליום ולא עת לשנה ולא עת לשתים עשרה שנה ולא עת לשבעים שנה ולא עת לעולם, אלא בכל שעה שהוא רוצה ליכנס יכנס, ובלבד שיהא נכנס כסדר הזה.
על פי המדרש, אהרון הכהן היה יכול להיכנס בכל עת אל הקדש, כפשוטי המקראות (אמנם, יש לציין שהמדרש אינו מוסכם על הכל. הרמב"ן למשל, בפירושו לתורה ויקרא טז, גם בפס' ב וגם בפס' לד כותב שגם אהרון הכהן היה נכנס רק ביום הכיפורים). לכאורה, מדרש זה קרוב יותר לדרכו של הריטב"א, המניחה שעבודת הכהן הגדול אינה קשורה באופן מהותי ליום הכיפורים. אלא שהמדרש מעורר שאלה אחרת – אם לכהן הגדול מותר להיכנס לקדש הקודשים בכל עת, מה העניין המיוחד ביום הכיפורים?
הגר"א (קול אליהו, פרשת אחרי מות) סובר, שהמדרש נאמר אך ורק ביחס לאהרן הכהן. אבל כהנים גדולים לדורות עולם יכולים להיכנס רק ביום הכיפורים. תפיסה מעמיקה עוד יותר את השאלה – האם יש קשר בין יכלתו של אהרון
הכהן להיכנס בכל עת שירצה, ובין חובתו של הכהן הכהן הגדול להיכנס לקדש הקדשים ביום הכיפורים?
אם בפוסטים הקודמים דיברנו על כך שטהרת המקדש נועדה להביא את עם ישראל למצב של מתן תורה, של השראת שכינה, והצענו, בשם הרב אברהם סתיו, את האפשרות שעבודת הקטורת מכוונת ליצור את אותו הענן שהיה על הר סיני, שמשה רבנו נכנס אליו, אפשר להעלות על הדעת הבנה חדשה בכל מושג טהרת המקדש, ולחשוב שאולי טהרת המקדש מתבצעת על ידי שהאיש שהוא המוקד של המקדש, הכהן הגדול, מיטהר. במובן מסויים, כל המאמץ ביום הכיפורים מתמצה בשליחת אדם אחד אל תוך הענן, שיהיה לפני ולפנים בהתייחדות עם בורא עולם. אלא, שאהרון הכהן היה יכול להיכנס למקדש בזכות עצמו ומדרגתו הרוחנית, והכהן הגדול, בהיותו נציגם של עם ישראל, צריך לכפר על חטאיהם של עם ישראל ושל אחיו הכהנים, קודם שהוא יכול להיכנס לקדש הקדשים.
את המשך ביאור קו המחשבה הזה נעשה בפוסט הבא.