אני מבקש להתבונן בכמה סיפורי תשובה בחז"ל, כדי לנסות להבין את התהליך שעובר על מי שעושה תשובה.
הגמרא במנחות מד. אומרת:
מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצות ציצית. שמע שיש זונה בכרכי הים שנוטלת ד' מאות זהובים בשכרה. שיגר לה ארבע מאות זהובים וקבע לה זמן. כשהגיע זמנו, בא וישב על הפתח נכנסה שפחתה ואמרה לה אותו אדם ששיגר ליך ד' מאות זהובים בא וישב על הפתח. אמרה היא יכנס נכנס הציעה לו ז' מטות שש של כסף ואחת של זהב ובין כל אחת ואחת סולם של כסף ועליונה של זהב עלתה וישבה על גבי עליונה כשהיא ערומה ואף הוא עלה לישב ערום כנגדה באו ד' ציציותיו וטפחו לו על פניו נשמט וישב לו ע"ג קרקע ואף היא נשמטה וישבה ע"ג קרקע.
אמרה לו גפה של רומי שאיני מניחתך עד שתאמר לי מה מום ראית בי אמר לה העבודה שלא ראיתי אשה יפה כמותך אלא מצוה אחת ציונו ה' א-הינו וציצית שמה וכתיב בה אני ה' א-היכם שתי פעמים אני הוא שעתיד ליפרע ואני הוא שעתיד לשלם שכר עכשיו נדמו עלי כד' עדים.
בסיפור הזה, התשובה נובעת מכך שפתאום האדם רואה את א-היו ניצב עליו. "עכשיו נדמו עלי כד' עדים". יש עוד סיפורים דומים. למשל, הסיפור המפורסם על יוסף (תנחומא וישב סימן ט):
ויהי כהיום הזה ויבא הביתה וגו'… ותתפשהו בבגדו ועלה עמה למטה ובקש עצמו ולא מצא שראה דמות דיוקנו של אביו והפיל עצמו בקרקע ונעץ עשר אצבעותיו בקרקע למה מידי אביר יעקב, מיד וינס ויצא החוצה.
גם כאן, פתאום מתגלה לו דמות דיוקנו של אביו בחלון, ואדם 'תופס את עצמו', וכך הוא ניצל מן החטא.
האם יוסף לא ידע שזהו חטא, לשכב עם אשת פוטיפר? האם אותו האיש שהלך לזונה לא יודע שזה לא הדבר הנכון לעשות? מן הסתם ידעו. אבל כמו כולנו, הרבה פעמים היצר גובר על הרצון. ואז קורה משהו – אדם רואה את עדיו של הקב"ה או את דמות דיוקנו של אביו, וחוזר בתשובה.
במובן הזה, החטא הוא כישלון בהתמודדות בין היצר הרע ליצר הטוב. והתשובה היא הצלחה.
אבל, אפשר לחשוב על תהליך תשובה אחר. הגמרא בברכות ה ע"ב:
רב הונא תקיפו ליה ארבע מאה דני דחמרא.
על לגביה רב יהודה אחוה דרב סלא חסידא ורבנן, ואמרי לה: רב אדא בר אהבה ורבנן, ואמרו ליה: לעיין מר במיליה.
אמר להו: ומי חשידנא בעינייכו?
אמרו ליה: מי חשיד קודשא בריך הוא דעביד דינא בלא דינא?
אמר להו: אי איכא מאן דשמיע עלי מלתא – לימא.
אמרו ליה: הכי שמיע לן דלא יהיב מר שבישא לאריסיה.
אמר להו: מי קא שביק לי מידי מיניה? הא קא גניב ליה כוליה! אמרו ליה: היינו דאמרי אינשי: בתר גנבא גנוב, וטעמא טעים.
אמר להו: קבילנא עלי דיהיבנא ליה.
איכא דאמרי: הדר חלא והוה חמרא; ואיכא דאמרי: אייקר חלא ואיזדבן בדמי דחמרא.
כאן תהליך התשובה ממוקד בהבנת החטא. אולי הסיפור המפורסם ביותר בהקשר הזה הוא הסיפור של הכוזרי, על כוונותיך רצויות, אך מעשיך אינם רצויים. התשובה אינו תהליך שבו אדם מתגבר על יצר הרע, אלא איתור של החטא. אדם מבין, שמה שהוא עשה עד עכשיו, אינו הדבר הנכון, אלא יש לעשות משהו אחר[1].
ובין לבין, אפשר לחשוב על סוג נוסף של חשיבה שמובילה לתשובה, סביב הסיפור המפורסם על רבי אלעזר בן דורדיא (עבודה זרה יז.):
אמרו עליו על רבי אלעזר בן דורדיא שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה.
פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים והיתה נוטלת כיס דינרין בשכרה נטל כיס דינרין. והלך ועבר עליה שבעה נהרות.
בשעת הרגל דבר הפיחה אמרה כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה.
הלך וישב בין שני הרים וגבעות אמר הרים וגבעות בקשו עלי רחמים אמרו לו עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה.
אמר שמים וארץ בקשו עלי רחמים אמרו עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה.
אמר חמה ולבנה בקשו עלי רחמים אמרו לו עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר וחפרה הלבנה ובושה החמה.
אמר כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים. אמרו לו עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר ונמקו כל צבא השמים.
אמר אין הדבר תלוי אלא בי הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו יצתה בת קול ואמרה רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא.
הזעזוע שחוטף רבי אלעזר בן דורדיא כשבא על אותה זונה הוא רק תחילתו של תהליך התשובה. עיקרו של הסיפור מתרחש בהמשך. אינני יודע אם פרשנותי נכונה, אבל אני חושב שהרצון שלו בעזרתם של ההרים והגבעות מזכיר לי את כל מי שהדרך שלהם לעולם הבא בנויה על סגולות. אם אין מקבלים את תשובתו של אלעזר בן דורדיא, הפתרון הוא למצוא כל מיני שליחם שיצליחו להכניס את אלעזר בן דורדיא חזרה אל תחת כנפי השכינה. אולי להתפלל למכניסי רחמים? אולי לבקש שאברכים יתפללו עליו בעמוקה? אולי השמש והירח[2]?
בשלב מסויים, הוא מבין שאין הדבר תלוי אלא בי, וכאן מתרחשת התשובה שלו.
בניגוד לסיפורים הקודמים, כאן מדובר בסיפור תשובה של ממש. שכן, בהתחלה הוא נכשל בחטא. אבל מצד שני, יש כאן תהליך תשובה אחר. שאינו מבוסס על התחזקות ביצר הטוב, אלא על שינוי תובנה בשאלה כיצד אדם עושה תשובה. הוא הופך מאדם שסומך על סגולות, לאדם שמבין שצריך לעשות את השינוי בעצמו.
גירסה מודרנית יותר של התובנה הזו מהסיפור של רבי אלעזר בן דורדיא מצויה במשל שמספר הבעש"ט (הסיפור לקוח מתוך הספר באמת ובאהבה, של אבי רט, עמ' 26):
מעשה בצורף מומחה שלקח לו שוליה. כמנהג הימים ההם, הרגיל הצורף את שולייתו במלאכה וחינכו היטב, עד שהצטיין במעשה ידיו, ואף על על רבו. לימים, באו אנשי חצר המלך וביקשו מהצורף שימליץ להם על בעל מלאכה שישרת את מלכם. הצורף לא היסס, והמליץ על שולייתו. אולם, לא חלפו שעות אחדות, והשוליה בא אל ביתו של הצורף כשהוא סר וזעף. לדבריו, מארה השתלחה בכל מעשה ידיו, ומאומה לא צלח בידו. החל הצורף לחקור לפשר הדבר. איך צירף ואיך הלחים, כיצד התיך ובמה הדביק. אולם, השוליה קטע את דיבורו – זה לא התחיל בכלל. לא הותך, לא נדבק, לא הולחם. הכסף והזהב נותרו כפי שהיו, ולא הצלחתי לעשות בהם דבר וחצי דבר. טפח הצורף על קדקדו של השוליה ושאלו – האם הדלקת את האש בכבשן? והואר מסתכל בו ביני עגל. את זה הוא לא עשה..
כך גם אני, אמר הבעש"ט. לא באתי לא לגרוע ולא להוסיף על הכתוב… על מה באתי – להדליק את האש!
גם כאן, אדם מגלה שהמאמצים שלו לא מספיקים, כי חסר משהו. להדליק את האש.
סיכום בינים: לפעמים, מה שנדרש לאדם זו הכרה שהוא חוטא. לפעמים, החטא עצמו לא ברור. ולפעמים, יש משהו במהלך הכללי של התשובה ועבודת ה' שדורש תיקון.
היסוד המשותף לכל הדברים האלו הוא ההבנה, שהמוקד של תשובה לא נמצא בכח הרצון. לפעמים כן, אבל אני חושב שבדרך כלל זה לא המקום. הנטיה הטבעית שלנו היא לראות בעיות בצורה ישירה – אני לא מספיק מקיים תורה ומצוות, או לא מספיק מתחבר, כי אני לא מתאמץ מספיק. אבל אני חושב, שזה לא המוקד. לא כח הרצון הוא המעכב, אלא בעיות אחרות, שהחיפוש אחריהן צריך להיות בשכל.
להבנתי, הדברים מפורשים בגמרא במגילה יז ע"ב:
ומה ראו לומר תשובה אחר בינה דכתיב ולבבו יבין ושב ורפא לו.
דוגמא לחשיבה מחוץ לקופסה אצל הרב קוק, באורות התשובה פרק ד פיסקה י:
החוצפה דעקבתא דמשיחא באה מפני שהעולם הוכשר כבר עד כדי לתבוע את ההבנה, איך כל הפרטים הם מקושרים עם הכלל, ואין פרט בלתי מקושר עם הגודל הכללי יכול להניח את הדעת. ואם היה העולם עוסק באורה של תורה במדה זו, שתתגדל הנשמה הרוחנית עד כדי הכרת הקשור הראוי של הפרטים עם הכללים הרוחניים, היתה התשובה, ותקון העולם, הבא אתה ועל ידה, מופיעה ויוצאה אל הפועל. אבל כיוון שההתרשלות גרמה, שאור תורה פנימית, הטעון רוממות וקדושה עצמית, לא הופיע בעולם כראוי, באה התביעה של סדור חיים כאלה, שהפרטים יהיו מובנים במובן הכלל, בזמן כזה, שהגמר של גלוי האור וסלילת הדרך להכנה זו עדיין לא בא, ומזה באה ההריסה הנוראה. ואנו מוכרחים להשתמש בתרופה העליונה, שהיא הוספת כח בכשרון הרוחני, עד אשר הדרך איך להבין ולשער את הקשור של כל עניני הדעות והמעשים התוריים עם הכלל היותר עליון יהיה דבר המוכן והמוצע בדרך ישרה על פי הרגשות הנפשות השכיחות, ואז ישוב כח החיים הרוחניים כמעשה ובדעה להופיע בעולם, ותשובה כללית תחל לתת את פריה.
בדרך כלל, אנו מניחים שאם יש מישהו שהוא בגדר חצוף, אז מה שהוא צריך לעשות זה ללמוד לא להיות חצוף. הבעיה אצלו, והוא פשוט צריך להתגבר עליה. אבל הרב קוק מציע, שהבעיה של החצוף היא שהוא רוצה הבנה של הקשר בין הפרטים לכלל. הוא רוצה הבנה עמוקה יותר של התורה. וכל זמן שאנו לא מספקים אותה, יש לו בעיה עם התורה, והוא מתנהג בחוצפה. אז הפתרון בכלל לא נמצא אצל אותו אדם חצוף, אלא בהסברה של הרבנים.
לדברים של הרב קוק יש מחיר. המשמעות היא, שמחזקים את האמונה של הציבור בכך שלמצוות ולפרטיהן צריך להיות הסבר. שהרצון 'להתחבר' הוא משמעותי. והמחיר הוא, שכאשר לא מבינים ולא מתחברים, היכולת לעשות מתוך צייתנות ממושמעת לבדה, יורד. ובכל זאת, הרב קוק בוחר לפעול בכיוון הזה, משום שנראה לו שזו דרך ההתמודדות הנכונה יותר עם בעיות הדור.
מבלי להתייחס לתוכן הספציפי, רואים שהרב קוק פעל, בדוגמא הזו, בדרך פחות ישירה. הדור חצוף? הפתרון הוא לא להוכיח את הדור, אלא להבין את הסיבות לחוצפה של הדור, ולנסות לפתור אותן מהצד שלנו.
יש עוד אינסוף דוגמאות לקו המחשבה הזה. במקום לפתור את הבעיות בהתמודדות ישירה, של ראש בקיר, יש לנסות להבין את הסיבה לבעיות שלנו, ולנסות למצוא פתרון רחב יותר, שלפעמים עוקף את הבעיה. דוגמא נוספת היא, ההרצאות של פעמונים ודומיהן. אנשים בטוחים, שמה שיפתור להם את בעיית העוני, זה תוספת קטנה למשכורת. עוד אלפים שקל בחודש, ואנחנו נהיה מסודרים. אבל המציאות היא, שאם מגדילים את ההכנסות באלפים שקל, הרבה משפחות מגדילות כנגדן את ההוצאות בשלושת אלפים שקל. במקום זה, צריך לשנות תפיסה, וללמוד להתנהל נכון, בהתאם למסגרת התקציב[3].
כמובן, הקושי הוא שזה כמובן דורש מאיתנו לנסות לחשוב אחרת. זה גם קשה כי קשה לחשוב אחרת, וגם זה מאיים עלינו. זה מערער את התחושה שיש לנו מצפן ודרך ברורה בחיים. אבל, גם ר' חיים שמואלביץ מעודד אותנו לעשות את זה (שיחות ר' חיים שמואלביץ – ניצבים תשלא):
חייב אדם לפשפש ולמשמש במעשיו. ככתוב "נחפשה דרכנו ונחקורה". ובפרט בערב יום הדין. וחיוב החיפוש והחקירה אינו למצוא את עוונתיו ואת פשעיו בלבד, אלא חייב לבדוק ולהתבונן בדרך עבודת ה' אשר לו, אם אינו שוגה בה, ושמא ח"ו, כל דרכו בשקר יסודה, וטעה בה בחושבו כי דרך זו היא הרצויה להקב"ה, וכל מה שטרח ועמל בה לא היה אלא להעמיד ולקיים את טעותו.
ואעפ"י שהיה שוגג, וכוונתו היתה לשמים לפי טעותו, מ"מ, כיוון שלא חקר ולא התבונן היטב לדעת אם דרכו נאמנה אם לא, הרי כל מה שטרח בה וכל מה שמסר נפשו עליה יותר, יותר הוא נענש על כל זה.
ובכן, מי שמרגיש שהכל זורם, והולך טוב. לא צריך לעשות שינוי. בעצם, אולי הוא גם לא צריך לעשות תשובה, והדברים כאן אינם מכוונים כלפיו. אבל מי שיש לו חלקים בעבודת ה' שמרגישים 'תקועים', כדאי לנסות לשקול את האפשרות שהבעיה אינה בתחום הרצון, אלא במפת הדרכים.
אבל מי שכן מוכן לשקול את המחשבה שהבעיה היא בתפיסה וב'מפה' שלו, אני רוצה להציע מספר נקודות:
- זהו מסע. צריך קצת ענווה ונכונות ללמוד. צריך לשקול את האפשרות להתנסות בכל מיני דברים, כדי לחשוב אם הם מתאימים. יתכן שעשינו את התהליך הזה בעבר, אבל אחרי כמה שנים, וכשהמקום בחיים משתנה ועוד, יתכן שכדאי לעשות אותו שוב.
- צריך להבין, שהמסע הזה מאיים גם על הסביבה. לא תמיד קל לסובבים אותנו לקבל את העובדה שאנו בתהליך של שינוי. כדאי ורצוי לעזור לסובבים להבין שאנו קצת מחפשים את עצמנו.
- לסובבים, היכולת שלכם לסייע למישהו אחר היא קודם כל, בהבנה שתהליך חיפוש מעיד על רצון להשתפר. הוא לא בא ממקום של רפורמיות אלא בעיקר ממקום של לרצות יותר.
- הרבה פעמים, הסובבים יכולים לעזור גם בכך שהם מציעים רעיונות נוספים, וגם בכך שהם עוזרים במחשבה על הרעיונות של מי שיצא למסע. לעזור לו לבחון את הרעיונות החדשים, את היכולת לממש אותם במציאות ועוד ועוד.
שנה טובה ובהצלחה לכולם
******************************************
[1] נקודה חביבה מעניינת בשני הסיפורים היא העובדה שהתרחש משהו, שגרם לחוטא להבין שהוא צריך לפשפש במעשיו. אצל מלך כוזר, ישנה התגלות של מלאך. ואפילו שם, המלאך היה צריך להתגלות כמה פעמים, כדי שהמלך יחליט לבדוק את דרכיו.
אצל רב הונא, הנחת העבודה שלו היא שהוא בסדר. "מי חשידנא בעינייכו"? רק אחרי שרבנן אומרים שהוא בעצם עבר התגלות, והקב"ה מדבר אליו, וקודש אבריך הוא אינו חשוד שעביד דינא בלא דיינא, הוא מוכן לעבור לביקורת עצמית.
[2] סיפור חביב ואמיתי – פעם בהיותנו במילואים, ישבנו ודיברנו על סגולות וברכות מצדיקים. אחד מחברי הפלוגה, שאינו דתי, אמר שהוא מעדיף ללכת לקבל ברכה מצדיק מת ולא מצדיק חי. כשהולכים לצדיק חי, אז הוא מברך ומתפלל, אבל מוסיף גם 'תניח תפילין', 'שמור שבת' 'תדליקו נרות שבת'. צדיק מת נותן ברכה וזהו…
[3] בהקשר הזה, אני מחבב מאוד קו מחשבה שלמדתי מפרופ' דן אריאלי.
דן אריאלי הוא חוקר של כלכלה התנהגותית. הנחת המוצא של עולם הכלכלה הרגיל היא, שאנשים פועלים בגדול בצורה רציונאלית. כלומר, אם יש משהו שיגרום להם ליותר רווח, הם יעשו אותו.
אבל דן אריאלי טוען שהמצב אינו כזה. אנשים לא פועלים בצורה רציונאלית. ועל כן, במקום ללמוד מה יתן את הרווח הכי גדול, ומשם להגיע למסקנה איך אנשים צריכים להתנהג, יש ללמוד קודם, כיצד אנשים פועלים.
המסקנות מהניסויים שלו ברורות – אנשים לא עושים את השיקול הרציונאלי. אם זה היה המצב, לא היה צורך לשדל אנשים להפסיק לעשן. הם היו מבינים מיד שזה לא טוב להם, ומפסיקים. אנשים גם לא היו מסמסים בזמן הנהיגה וכן הלאה.
בשבילי, קו המחשבה מרתק. המשמעות שלו היא, שהדרך להתקדם מול כל מיני הרגלים שלנו נעוצה בהבנת דרכי ההתנהגות שלנו, ובידיעה כיצד לפעול בכיוון הנכון.
למשל, אם רוצים שאנשים יפסיקו לשלוח אסמסים בנהיגה, לא בטוח שהפתרון הכי טוב הוא שיחת מוסר שתסביר כמה זה גרוע, וכמה אדם ילך לגהנום אם הוא יסמס בנהיגה. יתכן שישנן פעולות פשוטות יותר, שיגרמו לעקוף את הבעיה.
לכן, שינוי של ההרגלים שלנו לא עובר בהכרח דרך קריאת ספרי מוסר. אולי פעם הדגים שבים רעדו כשאלול התחיל, אבל זה לא אומר שהם עשו תשובה.
אנשים אוהבים לקטר על כך שהיום אין אימת הדין ובמקום זה מתרכזים בחוויה וכו'. אולי. אבל לקטר לא ממש משנה את המצב, ולא בטוח שיש דרך לשנות את המצב במובן הזה. מי שיסתגל לכך שהמצב אכן השתנה, והיום חוויה משמעותית יותר מאשר הסברים על אימת הדין (שנראים לי מופרכים מבחינה סטטיסטית), אולי יצליח למצוא דרכים להשפיע על אנשים להיות טובים יותר ולנהוג בדרך נכונה יותר.
נסיון לשלוח תגובה
דבריו של הרב שמואלביץ עלולים לדכא, מכיוון שאדם יכול כל ימיו לעמול לריק.
במסילת ישרים פרק ג׳ – בביאור מידת הזהירות יש הנחייה שיכולה לעזור למנוע עמל לריק – ״מי שעדיין לא משל ביצרו, הוא בתוך השבילים לא יוכל להבחין ביניהם, אך המושלים ביצרם, שכבר הגיעו אל האכסדרה וכבר יצאו מן השבילים, וראו כל הדרכים לעיניהם בברור, הם יכולים לייעץ למי שירצה לשמוע, אליהם צריכים אנו להאמין״
אומנם אדם לא יכול להתקדם כך לבד, וגם לא יכול להיות לדעת שאותם אנשים שעליהם הוא סומך אכן ״יצאו מהמבוך״, אבל בכול זאת יש נקודת עידוד שמונעת יגע לריק