המשנה בתחילת פרק רביעי של מסכת סוכה (מב:) אומרת:
לולב וערבה – ששה ושבעה… ערבה שבעה כיצד? – יום השביעי של ערבה שחל להיות בשבת – ערבה שבעה, ושאר כל הימים – ששה.
בגמרא (לד.; מד.) מבואר, שנחלקו התנאים בשאלה מה מקורו של דין ה'ערבה'. לדעת חכמים, זוהי הלכה למשה מסיני, ואילו לדעת אבא שאול יש לדבר רמז בכתוב, וכך הוא דורש את המילים 'ערבי נחל' – ערבי שתים. אחת ללוב, ואחת למקדש.
דין דאורייתא של ה'ערבה' נאמר ביחס למקדש. נחלקו האמוראים, מה עניינו של ההקפות עם הערבות שאנו עושים בהושענא רבה (מד.):
אתמר: רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי, חד אמר: ערבה יסוד נביאים, וחד אמר: ערבה מנהג נביאים.
רש"י במקום מסביר, שהנפק"מ היא לעניין ברכה. למאן דאמר 'יסוד נביאים', זוהי תקנת הנביאים, ומברכים עליה, ככל מצווה דרבנן. אבל למאן דאמר 'מנהג נביאים', אין מברכים עליו כלל. כך היא גם מסקנת הראשונים, משום שבגמ' (מד:) מסופר על רבי אלעזר בר צדוק, שלקח ערבה ולא ברך עליה[1].
מצוות ערבה במקדש ובגבולים
מצוות ערבה במקדש
המשנה (מה.) אומרת:
מצות ערבה כיצד? מקום היה למטה מירושלים ונקרא מוצא. יורדין לשם ומלקטין משם מורביות של ערבה, ובאין וזוקפין אותן בצדי המזבח, וראשיהן כפופין על גבי המזבח. תקעו והריעו ותקעו. בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת, ואומרים אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא. רבי יהודה אומר: אני והו הושיעה נא. ואותו היום מקיפין את המזבח שבע פעמים. בשעת פטירתן מה הן אומרים יופי לך מזבח, יופי לך מזבח…
כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת; אלא שהיו מלקטין אותן מערב ומניחין אותן בגיגיות של זהב כדי שלא יכמושו. רבי יוחנן בן ברוקה אומר: חריות של דקל היו מביאין, וחובטין אותן בקרקע בצדי המזבח, ואותו היום נקרא חבוט חריות.
מיד תינוקות שומטין את לולביהן, ואוכלין אתרוגיהן.
על פי התיאור במשנה, ישנם שני מעשים הכלולים במצוות הערבה שבמקדש – זקיפת הערבות (או חריות הדקל) בצדי המזבח, והקפת המזבח.
האמוראים (מג:) נחלקו, אם הקפת המזבח היתה נעשית בלולב או בערבה:
אתמר, רבי אלעזר אומר: בלולב, רב שמואל [בר נתן] אמר רבי חנינא: בערבה. וכן אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: בערבה.
גם להלכה, נחלקו הראשונים. לדעת הטור (סימן תרסד) היו מקיפים בערבה.
הרמב"ם (הלכות לולב פרק ז הלכה כג) כותב, שהיו מקיפים את המזבח בלולב, וכן היא דעת רש"י בתשובה (סימן קכא). רש"י, ואחריו גם הר"ן קושרים את מנהג ההקפות שלנו במשך שבעת ימי החג, לפסיקת ההלכה ביחס לנעשה במקדש. נביא כאן את לשונו של הר"ן (כב. מדפי הר"יף ד"ה ובגמרא):
ולפי מנהגנו עכשיו שמקיפין את התיבה בכל יום פעם אחת ובשביעי שבע פעמים, משמע דסברינן שאותו היקף הוא בלולב. דאי בערבה כיון שאין אנו עושין בערבה זכר למקדש אלא יום שביעי בלבד, לא היה לנו להקיף אלא בשביעי. אבל אי הוה בלולב, מתוך שהוטל עלינו חובה לעשות לולב זכר למקדש שבעה, הנהיגונו להקיף בו זכר למקדש.
לכאורה, דברי הר"ן מסתברים מאוד. כדי לעמוד על טעמו של הטור, שפסק שהיו מקיפים בערבה, יש ללמוד מחלוקת נוספת שנזכרת בגמרא שם. הגמרא (מג:) דנה בשאלה מדוע מצוות ערבה במקדש דוחה שבת רק ביום השביעי:
ערבה בשביעי מאי טעמא דחיא שבת? אמר רבי יוחנן: כדי לפרסמה שהיא מן התורה.
אי הכי, לולב נמי לידחי כדי לפרסמו שהוא מן התורה! לולב גזרה משום דרבה.
אי הכי, ערבה נמי נגזור? ערבה שלוחי בית דין מייתי לה, לולב לכל מסור.
אי הכי, כל יומא נמי לידחי! אתי לפקפוקי בלולב.
ולידחי ביום טוב ראשון! לא מוכחא מלתא, אמרי: לולב הוא דקא דחי.
ולידחי בחד מהנך! כיון דקא מפקת לה מראשון – אוקמה אשביעי.
הגמרא אומרת, שבניגוד ללולב, שבו שייכת גזירה דרבה, בערבה היא אינה שייכת, מטעם שעוד נעמוד עליו להלן. עם זאת, כדי לא להפוך את הערבה לחשובה מן הלולב, תקנו שהיא דוחה שבת רק ביום אחד, וכיוון שלא רצו להשוותה עם הלולב, העבירו את היום שבו היא דוחה את השבת, ליום השביעי.
בהמשך, דנה הגמרא בשאלה מדוע בגבולים ערבה אינה דוחה את השבת. הגמרא מעלה שתי אפשרויות:
הראשונה, שעל פי חשבון הלוח שלנו, הושענא רבה אינו יוצא בשבת (שהרי אם הושענא רבה בשבת, זה אומר שראש השנה היה ביום ראשון. וכלל בידינו, ש'לא אד"ו ראש').
השניה, בשם רב יוסף:
אמר רב יוסף, מאן לימא לן דערבה בנטילה, דלמא בזקיפה.
ופירש רש"י:
מאן לימא לן – דערבה במקדש בנטילה, דלידחי השתא ערבה איסורא מדרבנן זכר למקדש, דנידחי שבת. דלמא בזקיפה – לא היו נוטלין אותה ביד, אלא זוקפין אותו בצידי המזבח לחוד, כדתנן במתניתין, והשתא ליכא מזבח, היכא נזקפה?
כלומר, יתכן שאפילו במקדש, לא היה ממש צורך לדחות שבת בשביל לזקוף את הערבות, ואם אפילו במקדש הערבה אינה דוחה שבת, קל וחומר שלא תדחה שבת בגבולים.
בסופו של דבר, דוחה הגמרא את הצעתו של רב יוסף. ואם כן, למסקנה, לא היו רק זוקפים את הערבה, אלא גם נוטלים אותה.
מהי אותה 'נטילה'? רש"י (ד"ה והביאום הכהנים) כותב, שהנטילה היא נענוע הערבה, ולאחר מכן הקפת המזבח בה, על ידי הכהנים. לעומת זאת, הריטב"א (ד"ה והוי יודע) כתב, שהיינו חיבוט הערבה ונענועה.
הב"ח (סימן תרסד אות ג) הבין שהטור הבין כדעת רש"י. אם כן, למסקנת הסוגיה, שהיו נוטלים את הערבה, ברור שהיו מקיפים בה. וכיוון שהגמרא מסיימת בתיובתא, נמצא שמסקנת הסוגיה היא שמקיפים את המזבח בערבה, ולא בלולב.
כדי ליישב את מנהג הקפת הבימה שלנו היום בלולבים, מסביר הר"ן, שמאן דאמר שהיו מקיפים בערבה, סובר שהיו מקיפים גם בלולב וגם בערבה. ולשיטתו, בהושענא רבה צריכים להקיף את הבימה גם בלולב וגם בערבה[2].
מצוות ערבה בגבולים
מה עושים עם הערבה על פי מנהג הנביאים?
מפשט הגמרא (מד:) נראה שמה שהיו עושים עם הערבה הוא לחבוט אותה:
אמר אייבו: הוה קאימנא קמיה דרבי אלעזר בר צדוק, ואייתי ההוא גברא ערבה קמיה, שקיל, חביט חביט ולא בריך. קסבר: מנהג נביאים הוא. אייבו וחזקיה בני ברתיה דרב אייתו ערבה לקמיה דרב, חביט חביט ולא בריך, קא סבר: מנהג נביאים הוא.
אמנם, רש"י שם פירש ש'חביט' היינו נענוע.
ראיה נוספת לשיטת הרמב"ם היא לשונו של רבי יוחנן בן ברוקה במשנה (מה.) שלא היו משתמשים בערבות אלא בחריות של דקל "וחובטין אותן בקרקע בצדי המזבח".
וכן כתב גם הרמב"ם (שם הלכה כב). כאמור לעיל, לדעת הריטב"א, גם במקדש היו עושים כך עם הערבה. וכן נראה גם מדברי הרמב"ם שכתב (הלכה כא – כב):
הלכה כא: כיצד היתה מצותה, בכל יום ויום משבעת הימים היו מביאין מורביות של ערבה וזוקפין אותן על צדדי המזבח וראשיהן כפופין על גבי המזבח, ובעת שהיו מביאין אותה וסודרין אותה תוקעין ומריעין ותוקעין. חל יום שבת להיות בתוך החג אין זוקפין ערבה אלא אם כן חל יום שביעי להיות בשבת זוקפין אותה בשבת כדי לפרסמה שהיא מצוה. הלכה כב: כיצד היו עושין מביאין אותה מערב שבת למקדש ומניחין אותה בגיגיות של זהב כדי שלא יכמשו העלין, ולמחר זוקפין אותה על גבי המזבח ובאין העם ולוקחין ממנה ונוטלין אותה כדרך שעושין בכל יום, וערבה זו הואיל ואינה בפירוש בתורה אין נוטלין אותה כל שבעת ימי החג זכר למקדש אלא ביום השביעי בלבד הוא שנוטלין אותה בזמן הזה, כיצד עושה לוקח בד אחד או בדין הרבה חוץ מערבה שבלולב וחובט בה על הקרקע או על הכלי פעמים או שלש בלא ברכה שדבר זה מנהג נביאים הוא.
מלשונו נראה שהעם היו מגיעים ועושים 'כדרך שהיו עושים בכל יום', שבפשטות, הכוונה היא לחבטת הערבה שמוזכרת גם בהמשך.
בשולחן ערוך (סעיף ד) פסק כדעת הרמב"ם, והרמ"א כתב שנוהגים לעשות גם את הנענוע, כשיטת רש"י.
באופן מוזר, אין דיון בגמרא ובראשונים בשאלה מה ההגיון שעומד מאחורי שיטת הרמב"ם, שמנהג הנביאים הוא חבטת הערבה. מלבד הסברים קבליים, ישנו הסבר המובא בתשובות הגאונים (שערי תשובה, תשובות הגאונים סימן שמ) כתב:
וששאלתם לעניין ערבה שחובטין אותה בקרקע מהו הכי?
חזינן דערבה דומה לשפתים, והיא באה לכפר עליהם. מכאן ולהלאה יתן בעפר פיהו אולי יש תקווה.
ומשמא דקדמונים אמרו חביטא אמאי? משום כל כלי יוצר עליך לא יצלח, וכל לשון תקום אתך וכו'. משום דעד כאן ביומים אלין השטן מקטרג, וישראל אילין דנפישי מצוות מבטלי ליה. מכאן ולהלאה, כל שפה דיקום עלייהו לא יכול לשלטאה, ויהא נפיל בארעא.
בשני המובנים שמסביר הגאון, ההקשר של הושענא רבה הוא סיום ימי הדין, ונעילת ה'שפתיים', שהערבה דומה להם[3]. בהסבר הראשון, חבטת הערבה היא ביטוי לסתימת פיהם של בני ישראל במובן של 'יתן בעפר פיהו אולי יש תקווה'.
בדימוי השני, מדובר בסתימת פיהם של המקטרגים על עם ישראל.
על מעמדו המחשבתי של הושענא רבה
יש הרבה התייחסות מחשבתית ליום הושענא רבה כיום חיתום הדין, וסיום למערכת חגי תשרי, ככל הנראה משום שהמשנה בראש השנה אומרת ש'בחג נידונים על המים'.
עם זאת, נראה ששאלת מעמדו של הושענא רבה נגזרת מהשאלה במה היו מקיפים את המזבח – בלולב או בערבה. אם היו מקיפים את הלולב, הרי שייחודו של יום הושענא רבה אינו קשור כלל לערבה, אלא ללולב, שרק בו ישנו הבדל בין היום השביעי, שמקיפים בו שבע פעמים, ובין היום הראשון. אולם, אם היו מקיפים את המזבח בערבה, הרי שייחודו של הושענא רבה קשור דווקא לערבה, ולא ללולב.
מסתבר, שאם העניין הוא בלולב, הרי שהמוקד הוא פשוט סוף חג הסוכות. מעין 'נעילה' נוספת.
אולם, אם המוקד הוא הערבה, נראה לי שיש להפריד יותר בין ימי הדין של האדם, כמו ראש השנה ויום הכיפורים, ולהתמקד במעמדו המיוחד של סוכות, כיום הדין של המים. ואולי הדבר קשור במיוחד לכך שהערבה היא הצמח הזקוק ביותר למים מבין ארבעת המינים.
————————————————–
[1] התוספות (מד: ד"ה כאן) מציינים, שלכאורה ניתן ללמוד מהגמרא, שעל דבר שעושים רק בתורת מנהג, אין מברכים. כדי ליישב את שיטת רבנו תם, שסובר שמברכים גם על הלל של ראש חודש, שהוא רק בתורת מנהג, כתבו התוספות:
ור"ת אומר דאין ראיה מערבה להלל דערבה אינה אלא טלטול וכיון דלאו תקנתא היא אלא מנהגא לא חשיבא למיקבע לה ברכה אבל קריאת ההלל לא גרע מקורא בתורה.
[2] כך אני מבין גם את דברי רש"י בתשובה, עיין שם.
[3] הדימוי של הערבה לשפתים מופיע גם במדרשים שונים כדוגמת מדרש לקח טוב (פרשת אמור) ועוד.