לקריאה בפורמט PDF

השאלה

לבית כנסת יש חובות בגלל אי תשלום עבור שימוש במים. חברת המים פנתה להוצאה לפועל, וזו רוצה לעקל חלק מהמטלטלין של בית הכנסת (לבית הכנסת אין חשבון בנק הרשום על שם בית הכנסת, ולכן אי אפשר לגבות כסף).

השאלה היא, מהם הקריטריונים שעל פיהם יכולה ההוצאה לפועל לעבוד.

תשובה:

במידה ואין אפשרות לגבות מחשבונות בנק וכדומה, ניתן למכור מטלטלין של בית הכנסת כדי לכיסוי ההוצאות השוטפות.

נימוקים:

עצם הרשות לגבות מטלטלין מבית הכנסת

דבר פשוט הוא, שניתן לגבות תשמישי קדושה בחובם של הבעלים. כך מפורש בשו"ע (חו"מ צז, כג):

מסדרין לבעל חוב… ואפילו אם הוא תלמיד חכם ותורתו אומנותו, אין מניחים לו  ספריו, ואפילו ספר תורה, לפי שהם כשאר נכסים שבעל חוב גובה מהם. והוא הדין למקומות בית הכנסת שהם בכלל נכסים, ובעל חוב גובה מהם חובו.

הרי לן, שאפילו ספר תורה ומקומות בבית הכנסת גובים לבעל חוב.

אמנם, יש מקום לבעל דין לומר, שכל מה שניתן לגבות ספר תורה, הוא משום שסו"ס קדושת הספר תורה לא תיפגע. הלא גם המלווה ישתמש בספר לאותו השימוש בדיוק. אולם, האם הדבר כך גם בנוגע לספריות למשל וכיו"ב, שהן בגדר תשמישי תשמישי קדושה, ולאחר העיקול, אולי תופקע קדושתם, שהרי אין לדעת למה ישתמשו בהן הקונים מההוצאה לפועל. עניין זה נדון בשו"ת מהרש"ג (אורח חיים סימן יז):

בדבר אשר שאל מכע"ת באיש שמגיע לו ממון מבני ישוב אחד, שקנו ממנו עצים ושאר דברים לצורך בנין בית הכנסת, ולא שילמו לו, ותבע את בני הישוב לדין תורה, ולא רצו לציית לשלם, ותבע מהם בערכאות, ונתנו לו בערכאות רשות למכור בית הכנסת שלהם, אם יכול לעשות כן ואין איסור בדבר.
זאת תשובתי: מצד הדין, לא ידעתי איסור בדבר. כי מכל מקום, מאחר שבית הכנסת של כפרים נמכר, אם כן, מכל שכן שנמכר לגבות חוב, כי פריעת בעל חוב מצווה הוא. והרי מבואר בחושן משפט סימן צז, דחוב נגבה ממקומות בבית הכנסת, ואפילו מספר תורה, עיין שם סוף סעיף כג.
ואין לומר דדווקא התם, דהס"ת, וכן המקומות בבית הכנסת ישארו בקדושתם, ולכן יוכל למכרם ולגבות מהם חובו, משא"כ בנדון דידן שימכרו ויקנה מי שירצה, ויפקיע הבית כנסת לגמרי מקדושתה, נימא דאסור. זה אינו, דכיון דיש ביד בני הישוב למכור אפילו להוציאה לחול כמבואר באו"ח סימן קנו, א"כ יש עתה לבעל חוב שלהם כל הכח שיש לכל הקהל בעצמם.
ולא עוד, אלא אפילו בית כנסת של כרכים, אף שאינה נמכרת כמו בית כנסת של כפרים, מכל מקום, כיוון דנמכרת ע"י ז טובי העיר במעמד אנשי העיר, אם כן ג"כ מסתבר עתה שהבע"ח שלהם יש לו כל כח שלהם. וכמו שאם הם היו מסכימים כולם היה לה למכור, כמו כן עתה אם מסכים הבע"ח למכור, הוי כאילו הסכימו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר.
וראיה לדבר, שהרי אנו רואים עתה מעשים בכל יום שהקהילות לווים מעות מהחבורות בעיירו תהגדלות ונותנים להם טאבעליציאן על כל נכסי הקהל ובתוכם בית הכנסת… והמה גויים, לא ישמעו לדין תורה. ובודאי אם לא ישלמו להם כפי ההתתחייבות, ימכרו כל הדברים האללו לצרכי חולין לגבות חובם. ואם לא היה הבע"ח יכול למכור אותו לצורך חול עפ"י דתוה"ק, היה מן הראוי לאסור לקהילות לתת דברים הללו בתורת משכון, ומדחזינן שכל הקהילות נהגו כן ואין פוצה פה ומצפצף מהגדולים שבדרונו… על כרחך שאין בדבר שום חשש.
אמנם, למעשה מסתפינא מחשש חילול השם שיכול להיות בדבר הזה, לכן על כל פנים צריך המלוה לילך אל הרב או אל הבי"ד שהקהל החייבים לו כפופים תחת ידיהם, והמה ישלחו לו בכתב התראת בי"ד ג' פעמים, ויקבעו להם זמן שעד אותו זמן ישלמו לו החוב… ויכתבו בכתב ההתראה הנ"ל, שאם לא ישלמו החוב עד אותו זמן, ינתן להמלוה היתר עפ"י דתוה"ק למכור את הבית כנסת…

מבואר מדבריו, שבאופן עקרוני, ניתן לעקל אפילו את מבנה בית הכנסת עצמו, ואפילו של ידי כך תופקע קדושתו. סברתו של המהרש"ג היא, שכל מה שז' טובי העיר יכולים להפקיע, גם המלוה יוכל לגבות בחובו.

מסתבר שכוונת הדברים היא, שאילו היו ז' טובי העיר פועלים כדין, מן הסתם היו עושים כל שלאל ידם כדי לשלם את החוב. על כן, אם היה צורך, היו מפקיעים את קדושת בית הכנסת ומוכרים אותו כדי לשלם את החוב. על כן, במקום שז' טובי העיר לא נרתמים לעניין, רשאי המלוה לכוף אותם, ולמכור את בית הכנסת.

דברי המהרש"ג הובאו בצדקה ומשפט לרב בלוי (פרק יד הערה סה), וכן כתב למעשה גם בפסקי תשובות (סימן קנג אות כב).

נמצא, אם כן, שהכלל הבסיסי בשאלה אילו דברים ניתן לגבות מבית הכנסת הוא – כל מה שהציבור היה יכול למכור כדי לשלם את החוב אילו היה רוצה לעשות זאת, רשאית ההוצאה לפעול לגבות.

מגבלות על יכולת הציבור למכור

לענ"ד יש לבחון שני מצבים שבהם היכולת של הציבור למכור רכוש בית הכנסת כדי לממש את חובו מוגבלת.

מגבלה ראשונה – סתירת בית כנסת:

המרדכי (מגילה רמז תתכו) כותב:

א"ר יהודה ב"ה שחרב כו' כי ב"ה נקרא מקדש מעט כדלקמן בפירקין ולכך אסור לנתוץ דבר מב"ה דתניא בספרי מנין לנותץ אבן מן ההיכל ומן המזבח ומן העזרה שהוא בלא תעשה תלמוד לומר ונתצתם את מזבחותם לא תעשון כן לה' א-היכם ואם נתץ ע"מ לבנות שרי דההיא נתיצה בנין מיקרי.

דין זה הובא ברמ"א (אורח חיים קנב):

ואסור לסתור דבר מבהכ"נ,  אלא אם כן עושה על מנת לבנות.

במשנ"ב (סקי"א) כתב:

ואסור לסתור דבר – דהוי כנותץ אבן מן ההיכל דאסור משום שנאמר את מזבחותם תתצון וגו' לא תעשון כן לה' אלהיכם ובהכ"נ וביהמ"ד ג"כ נקרא מקדש מעט. ודוקא לנתוץ ולשבר כלי קודש או לעקור דבר מחובר כמו אבן ממזבח לאפוקי לפנות הכלי קודש והספסלין וכדומה מביהכ"נ אף שאין זה כבוד לביהכ"נ יש לומר שאין בכלל זה.

לענ"ד בכלל זה, כל פירוק של דבר המחובר לקיר באופן קבוע. על כן, יהיה אסור למשל לפרק את המזגנים של בית הכנסת המחוברים לקיר. מה שהתיר המשנ"ב לפנות את הספספלים, הוא משום שהם אינם חלק מהמבנה, מה שאין כן המזגנים למשל. ואף אם נאמר שפירוק המזגן כשלעצמו אינו בעייתי, הלא בפירוק זה מן הסתם מתקלקל הקיר מעט, ומדוע לא נאמר שזו נתיצה?

אמנם, מצינו לכך פתרון. בכמה אחרונים ציינו, שניתן למכור את הקיר שרוצים לנתוץ אותו. למשל, האבני נזר (אורח חיים סימן לג) דן בבית כנסת שרצו לבנות עזרת נשים, ולעשות חלונות בינה ובין עזרת הגברים, אם אין בזה איסור נתיצה. וכתב על כך (אות ו):

אולם יש להמציא היתר על ידי מכירה. היינו למכור מקום הכותל שצריך לנותצו לצורך חולין. דכיון שאחר מכירת בית הכנסת מותר להשתמש בו כל מה שירצה חוץ מארבעה דברים. ועל כרחך שפקעה קדושתו. ושוב אין איסור בנתיצה.

וכן נקט למעשה בפסקי תשובות (סימן קנב אות ג). אם כן, נראה שלמעשה יהיה מותר גם לפרק מזגנים וכדומה, כיוון שניתן למכור אותם בז' טובי העיר[1].

מגבלה שניה – חפצים שנתרמו ושם בעליהם עליהם:

בגמרא בערכין (ו:) נאמר:

ת"ר ישראל שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת אסור לשנותה סבר רבי חייא בר אבא למימר לא שנא לדבר הרשות ולא שנא לדבר מצוה. אמר ליה רב אמי: הכי אמר רבי יוחנן, לא שנו אלא לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מותר לשנותה, מדאמר ר' אסי אמר ר' יוחנן עובד כוכבים שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת עד שלא נשתקע שם בעליה אסור לשנותה משנשתקע שם בעליה מותר לשנותה. למאי אילימא לדבר הרשות מאי איריא עובד כוכבים אפילו ישראל נמי? אלא לדבר מצוה, וטעמא דעובד כוכבים הוא דפעי אבל ישראל דלא פעי שפיר דמי.

מלשון הגמרא שלפנינו, היה נראה שאצל ישראל אין חילוק אם נשתקע שם הבעלים או לא, וכל החילוק הוא אם משנים לדבר מצווה או לא. וכן לומדים האחרונים[2] בשיטת התוספות (ד"ה אילימא), שאצל ישראל אין חילוק כזה.

אמנם, הרמב"ם (מתנות עניים פרק ח) פסק:

הלכה ו: מי שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת אסור לשנותה, ואם לדבר מצוה מותר לשנותה, אף על פי שלא נשתקע שם בעליה מעליה אלא אומרים זו המנורה או נר של פלוני, ואם נשתקע שם הבעלים מעליה מותר לשנותה אפילו לדבר הרשות. הלכה ז: במה דברים אמורים בשהיה המתנדב ישראל, אבל אם היה גוי אסור לשנותה אפילו לדבר מצוה עד שישתקע שם בעליה מעליה, שמא יאמר הגוי הקדשתי דבר לבית הכנסת של יהודים ומכרוהו לעצמן.

ודבריו מבוססים על שיטת הרי"ף וכן כתבו רוב הראשונים, וכן פסק השו"ע (יו"ד רנט, ג).

עוד הסתייגות שנזכרת בפוסקים עולה מדברי הרשב"א (שו"ת חלק א סימן תריז). הרשב"א דן במי שהקדיש קרקע כדי שדמי השכירות שלה יתרמו לצדקה. לאחר זמן, מכרו טובי העיר את הקרקע. בא האפוטרופוס וטען, שלטובי העיר לא היתה רשות למכור את הקרקע ולהשתמש בכסף לצרכים אחרים. וכתב הרשב"א:

ועוד דכל הקדש כגון זה אין הצבור רשאין לשנותו משום גזל עניים. אלא בקופה ותמחוי וכיוצא בזה שהגבאין גובין לפרנס העניים ליום או ליומים כדי ספקו והותיר. ואפילו לא הותיר אם יצטרכו ישובו עוד הגבאים ויגבו ליתן כדי ספקן. וה"ה לנר של בית הכנסת כשיש ספק לבית הכנסת חוץ מזה. אבל בזמן שאין הצבור מסתפקים עוד כי אם העניים לגמרי ואינם ממלאים חסרונם. ועמד היחיד והקדיש לעניים ולהוסיף על הקצבה שנותנין להם הצבור. אין ספק שאין רשאין הצבור לשנות הקדש זה לדברים אחרים שהרי גוזלים את העניים. וזהו ששנינו בשקלים (פ"ב מ"ה) מותר עניים לעניים מותר עני לאותו עני מותר שבויים לשבויים מותר שבוי לאותו שבוי.

כלומר, כאשר חפץ מסויים הוקדש למטרה מסויימת, ואם ימכרו אותו תתבטל המטרה הזו, הרי שהציבור אינו יכול למכור את החפץ.

אמנם בשו"ת מהרי"ק (שורש קכח) חלק עליו:

ואף גם זאת נראה לע"ד דאפילו אם תימצי לומר דלענין נדבת צדקות עניים לא שרי אלא דליכא פסידא לעניים כלל כדמשמע הלשון, לכאורה מכל מקום לענין נדבת בית הכנסת היכא דאיכא ספק חוץ מזה ואף על גב דעם זה יתרבה יותר המאור בבית הכנסת או דבר אחר הנדב מכל מקום כיון דבלא אותו ריבוי יש ספק הרשות בידם לשנותם… וכי תימא מאי שנא נדבת עניים מנדבת בית הכנסת נראה לע"ד דשנא ושנא דגבי עניים אף על גב שיש להם ספק לגלגל בחיי צער קצת או אפילו יהיה להם די הספק בדרך ממוצע מכל מקום ברבות הטובה להם תחת ליטרא ירק לפעם יוכלו לקנות ליטרא דגים או ליטרא בשר להבריא גופם וזכר לדבר הא דאומר בפרק כיסוי הדם (דף פד) אבא ממשפחות בריאים הוה כגון אנו כו' אבל לענין בית הכנסת היכא שיש ספק אין תועלת כל כך ברבוי והיינו דמדמה להו להדדי נדבת עניים בדלא פסדי כלל ונדבת בית הכנסת כשיש ספק.
ובר מן דין ובר מן דין נראה לע"ד שיש ללמוד מתוך תשובה אחרת מהרשב"א הפך ממה שכתבתי לעיל בשמו שהרי השיב בתשובה וז"ל ומה שטען כי המקום הזה מוחזק להקדש עניים ואין ראוי שימכרו בני העיר לצרכם להקל מעליהם על שמן בית הכנסת אין טענתו טענה שכל המקדיש על דעת אנשי העיר מקדיש וכו'…עכ"ל מדקאומר סתם דכל המקדיש כו' ומתוך כך הורה להפקיע ההקדש מיד העניים ולא חלק בין היה להם ספק ללא היה וגם מדהוצרך להעמיד ההיא דמותר עניים לעניים וכו' בלא הסכימו עליו טובי העיר כו' ולא מוקי ליה כגון דאיכא פסידא לעניים בדלא ספקי להו הציבור כל צרכיהם דלא דמי לההיא דרשאין לעשות מקופה תמחוי כו' וכדמוקי לה בההיא ת"ש דלעיל המיוחסת גם היא לרשב"א משמע דפליגי ונראה שחזר בו מאחת מהנה או שטעות סופר הוא מה שנתיחסו שתיהן להרשב"א וכמדומה אנכי שהראשונה אינה בקובץ התשובות אשר ראיתי להרשב"א…

בש"ך (שו"ע שם סקי"א) נראה שנוקט כדעת המהרי"ק. אמנם, החת"ס (שו"ת יורה דעה סימן רמד) נראה שנקט להחמיר בזה:

מתוך הדברים למדנו שאפי' לשטת המקילים הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ור"ת וסייעתו ומהר"ם ומהרי"ק דפסקו כוותי' היינו דוקא בנשתקע שם בעליו ובשגם שלא יתבטל הדבר המצוה לגמרי דבלאה"נ יש נרות בבה"כ וכדומה אבל אם חסר א' מאלו התנאי' אינם רשאי לשנות לדבר מצוה פחותה ומכ"ש לדבר הרשות ממש.

לאור זאת, יש לשאול אם ניתן לגבות את החוב מחפצים שנתרמו לבית הכנסת, ושם בעליהם עליהם.

לענ"ד נראה שיש מקום לכך. בשו"ת הרא"ש (כלל יג סימן יד) כתב:

על אודות צדקות שמתנדבין לצורך בית הכנסת, או לצורך בית עולמים, יראה לי שבני העיר יכולין לשנותן לצורך תלמוד תורה, שהוא עילוי קדושה חמורה…
אלמא, גבי כותי חיישינן דמיפעא פאעי, אבל ישראל ציית לדברי חכמינו ז"ל. ומאחר דמן הדין שנוה, לא פאעי; ואף אם יש ישראל דלא ציית לדברי חכמים ופאעי על תקנתן, לא חיישינן לפעיותו. מדלא מצא איסור שינוי אלא בכותי דוקא, משום דפאעי ואיכא חילול השם; אבל ישראל שאינו ציית לדברי חכמים, ליכא חילול השם בזה.

מבואר מדבריו, שכל זמן שמדובר בדבר מצווה, אין רשות לישראל למחות. והסברא היא, שכל זמן שהציבור עושה כדין, הישראל לא יכול למחות. אם כן, אם נאמר שמן הדין רשאים למכור את החפצים, לא יוכל הבעלים להתנגד.

והנה, בתהילה לדוד (יורה דעה סימן צח) כתב:

יא מעשה בא לפני באחד שצוה לעשות באחד מחדריו מנין קבוע, וליתן להם הספקה מפירות עזבונו. וצוה על ספריו שיהיו שייכים להבית כנסת הזה. ושאר כל עזבונו חילק לארץ הקודש ולקרובים, ומינה אפוטרופוס על כל עזבונו, שהכל יהיה על דעתו.
ועתה רואים שאין הספרים נצרכים כלל לבית הכנסת הזה, כי אין מי שילמוד בהם ועומדים סגורים. ונשאלתי, אם רשאין ליתן הספרים לבית כנסת אחרת שילמדו בהם, ואם רשאין למכרם להספקת תלמוד תורה, או להספקת המנין והבית כנסת הזה.
והנה לכאורה כיוון שנפטר המצווה, חשוב נשתקע. אבל בשו"ת נודע בשערים ח"ב סימן ג כתב דלא חשוב נתשקע וכן נראה…
יג אבל באמת נראה כיון דהספרים אינם נצרכים כלל לבית הכנסת הזה, הוי מצוה דעדיף מיניה להניחם בבית הכנסת אחרת, שילמדו מהם. ומה מצוה יש בזה שהספרים עומדים סגורים? ופשיטא להספקת תלמוד תורה, דעדיף מבית הכנסת…

הרי מבואר לן, שניתן למכור ספרים, אף ששם בעליהם לא נשתקע מהם, כאשר הדבר נצרך לתשלום עבור ההוצאות השוטפות של בית הכנסת. ואם כן, הוא הדין לנדון דידן, למכור חפצים שנתרמו לבית הכנסת, לתשלום עבור ה'שוטף' של בית הכנסת.

[1] אמנם, בפסקי תשובות שם מגביל שלפרוץ כדי לעשות מעבר לחדר שאינו משמש לתורה או לתפילה לא התירו ע"י מכירה. אבל בשבט הלוי (חלק ג סימן יג) מתיר עבור מי שרצה להרחיב סוכתו וצריך לנעוץ מוט בקיר בית הכנסת.

ועיין עוד בשו"ת לבושי מרדכי (אורח חיים תניינא כה) שדן במי שרצה לעשות קופת צדקה בכותל בית הכנסת, והעלה סברא, שנתיצה לצורך מצווה אחרת מותרת, ואין זה בגדר 'לא תעשון כן'. ואם כן, גם כאן יש לומר שזו נתיצה לצורך פריעת בעל חוב מצווה.

[2] ראה למשל שיט"ת בחתם סופר (שו"ת, יורה דעה סימן רמד).