ההלכה מכירה מגוון של דרכי הודאה. ביניהן – ברכת שעשה לי נס והגומל, שהחיינו והטוב והמיטיב והלל.

ננסה להגדיר את היחס בין דרכי ההודאה האלו.

בין הגומל וברכת שעשה לי נס

במסכת ברכות (נד.) נאמר:

משנה: הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל, אומר: ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה.
גמרא: מנא הני מילי? אמר רבי יוחנן, דאמר קרא: ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל וגו'. אניסא דרבים מברכינן, אניסא דיחיד לא מברכינן? והא ההוא גברא דהוה קא אזיל בעבר ימינא, נפל עליה אריא, אתעביד ליה ניסא ואיתצל מיניה; אתא לקמיה דרבא, ואמר ליה: כל אימת דמטית להתם – בריך ברוך שעשה לי נס במקום הזה… אמרי: אניסא דרבים כולי עלמא מיחייבי לברוכי, אניסא דיחיד – איהו חייב לברוכי.

מבואר שברכת שעשה לי נס נאמרת כאשר אדם ניצול מסכנה.

בהמשך הסוגיא (שם:) מובא המקור לברכת הגומל:

אמר רב יהודה אמר רב: ארבעה צריכין להודות: יורדי הים, הולכי מדברות ומי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא. יורדי הים מנלן? דכתיב: "יורדי הים באניות וגו' המה ראו מעשי ה'"… מאי מברך? אמר רב יהודה: ברוך גומל חסדים טובים.

לכאורה, אותו אדם היה יכול לברך גם ברכת הגומל. אם כן, מתי מברכים הגומל ומתי מברכים שעשה לי נס?

האבודרהם (ברכת הראיה ההודאה והשבח) דן בשאלה זו:

כתב ה"ר אשר מלוניל הא דמברכין בין אניסא דרבים בין אניסא דיחיד דוקא בנס שהוא יוצא ממנהג העולם או מדרך התולדה כגון מעברות הים ומעברות הירדן והדומה להם וכמר בריה דראבנא דאיתרחיש ליה ניסא ונפק ליה עינא דמיא בפקתא דערבות אבל נס שהוא מנהג העולם ותולדתו כגון שבאו עליו גנבים בלילה ובא לידי סכנה וניצל וכיוצא בזה אינו חייב לברך שעשה לי נס במקום הזה.
וכתב ה"ר גרשום ברבי שלמה פעם אחד קם אחד מהמון העיר שאירע נס לבנו וברך בבית הכנסת הגומל ואני גערתי בו מפני שטעה ב' טעיות ובירך ברכה לבטלה. הטעות הא' כי אפי' על נס עצמו אינו חייב לברך הגומל אלא ברוך שעשה לי נס א"כ שלא כדין בירך ששנה מטבע הברכה שנתקנה לנס ובירך ברכה אחרת שלא נתקנה אלא בד' הצריכין להודות. ועוד כי אפי' הברכה ההיא שנתקנה לנס לא הי' לו לברך אלא במקום הנס…

שני יסודות מחדש לנו האבודרהם:

ראשית, ברכת שעשה לי נס נתקנה רק על נס שהוא בחריגה מדרך הטבע.

ושנית, ברכת הגומל מברכים רק בארבע הצריכים להודות. אמנם, הוא לא ביאר במה שונה מצבם של ארבעת הצריכים להודות ממי שנעשה לו נס. כלומר, ברור שמי שהיה בבית האסורים ויצא ולא היה לו שום נס חריג מדרך הטבע מברך הגומל ואינו מברך 'שעשה לי נס'. אך מדוע מי שניצול בצורה ניסית אינו מברך הגומל?

המהר"ל (נתיב העבודה פרק יג) מבאר, שארבעת הצריכים להודות נמצאים במצב של סכנה:

ואלו דברים שצריכים להודות אל השם ית׳ דוקא מפני שהדברים שבאין על האדם הם ארבע, וזה כי האדם כאשר הוא במדבר ואינו מוצא במדבר מה לאכול ולשתות ואין לו צרכיו ראוי שיגיע אליו מיתה מצד זה שהוא משולל מכל דבר שצריך אל האדם, וכאשר הוא יורד לים באים הגלים לשטוף אותו בכח ואין דבר יותר גדול וחזק כמו הגלים שבאים על האדם בכח לשטוף אותו…

לפי דבריו ניתן לומר, שרק כאשר אדם נמצא במקום או במצב שבטבעו הוא מסוכן, וניצול, תקנו לברך הגומל. אבל מי שהיה במקום רגיל, ונכנס לסכנה לא צפויה וניצל ממנה, אינו חייב לברך הגומל, ואם ניצול בדרך נס, מברך שעשה לי נס.

אפשר לחדד ולומר, שלדעת האבודרהם, ברכת שעשה לי נס לא קשורה להצלה. הלא גם מי שרואה את מעברות הירדן, מברך שעשה ניסים לאבותינו במקום הזה, ושם לא היה בכלל צורך בהצלה. כלומר, ברכת שעשה לי נס אינה ברכת ההודאה, אלא היא ברכת השבח. לכן מברכים אותה רק כאשר יש התגלות של נס, שמאפשרת לשבח את הקב"ה.

שיטה אחרת היא שיטת הריב"ש (שו"ת סימן שלז):

עוד שאלת: הא דאמרי' בפ' הרואה: ארבעה צריכין להודות, בסמך פסוקי המזמור; מי נימא: אלו דוקא, דהא אקרא סמכי, ואם כן, אפי' נפל עליו כותל, או ניצול מדריסת שור ונגיחותיו, וכיוצא בנסים כאלו, אינו חייב לברך, או נימא דכל שכן הוא.
תשובה: נראה שצריך לברך; שהרי הולכי מדברות, שצריכין להודות, זהו מפני סכנת אריא וגנבי המצוים בדרכים, וא"כ, כשעמד עליו אריה לטורפו, אפילו בעיר, אם גנבים באו לו, אם שודדי לילה, וניצל מהם, וכיוצא בנסי' אלו, כל שכן שצריך להודות. ולא הוזכרו הארבעה בכתוב, אלא מפני שהם מצויים תמיד בדרך מנהגו של עולם ברוב האנשים… וכל שכן הנעשה לו נס וניצול ממיתה עצמה; שהרי קבעו עליו ברכה אחרת לברך, כשיעבור עוד במקום ההוא: ברוך שעשה לי נס במקום הזה… וכל שכן, שמיד שניצל צריך הוא להודות, כדרך הארבעה שצריכין להודות, ולא שיפטר מברכת ההודאה בברכת: שעשה לי נס; שחייבוהו לברך כשישוב לעבור במקום ההוא, ואולי לא יעבור שם לעולם ולא יברך אותה ברכה; אלא ודאי נראה שברכת ההודאה מברך אותה מכל מקום.

לפי הריב"ש, כל מי שניצול מסכנה מברך ברכת הגומל. אם כן, מה ההבדל בין ברכת הגומל ובין ברכת שעשה לי נס? תשובתו של הריב"ש היא, שברכת שעשה לי נס היא ברכת הראייה ולא ברכת ההודאה. לכן, מי שניצול מסכנה, כשניצול מברך הגומל, לדעת הריב"ש. ואם ישוב לאותו המקום, יברך ברכת שעשה לי נס.

הלל

הלל של שמחה והלל של נס

הרמב"ם בהלכות מגילה וחנוכה (פרק ג) כותב:

הלכה ה: בכל יום ויום משמונת הימים האלו גומרין את ההלל ומברך לפניו בא"י אל' מ"ה אקב"ו לגמור את ההלל בין יחיד בין צבור. אע"פ שקריאת ההלל מצוה מדברי סופרים… הלכה ו: ולא הלל של חנוכה בלבד הוא שמדברי סופרים אלא קריאת ההלל לעולם מדברי סופרים בכל הימים שגומרין בהן את ההלל, ושמונה עשר יום בשנה מצוה לגמור בהן את ההלל…

לדעת הרמב"ם, חיוב אמירת הלל הוא מדרבנן בלבד. כך הוא כותב גם בספר המצוות (שורש א) :

השרש הראשון שאין ראוי למנות בכלל הזה המצות שהן מדרבנן. דע כי זה הענין לא היה ראוי לעורר עליו לבאורו כי אחר שהיה לשון התלמוד: שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה בסיני, איך נאמר בדבר שהוא מדרבנן שהוא מכלל המנין? אבל העירונו עליו מפני שטעו בו רבים ומנו נר חנוכה ומקרא מגלה בכלל מצות עשה וכן מאה ברכות בכל יום ונחום אבלים ובקור חולים וקבורת מתים והלבשת ערומים וחשוב תקופות ושמונה עשר יום לגמור בהן את ההלל. והשתכל ממי שישמע לשונם נאמרו לו למשה בסיני וימנה קריאת ההלל ששבח בו דוד עליו השלום האל יתעלה שצוה בה משה וימנה נר חנוכה שקבעוהו חכמים בבית שני וכן מקרא מגלה.

הרמב"ם נוקט בפשטות, שהלל מדרבנן. ראייתו היא, שכיוון שהלל הם פרקי תהילים שנכתבו על ידי דוד המלך, אי אפשר לומר שהם מן התורה.

ראיה נוספת עולה מדברי הגמרא במסכת ברכות (יד.). הגמרא דנה בשאלה, באילו מצבים מותר להפסיק בדיבור באמצע אמירת הלל:

בעא מיניה אחי תנא דבי רבי חייא מרבי חייא: בהלל ובמגילה מהו שיפסיק? אמרינן קל וחומר: קריאת שמע דאורייתא פוסק – הלל דרבנן מבעיא, או דלמא פרסומי ניסא עדיף? אמר ליה: פוסק ואין בכך כלום.

מדברי הגמרא עולות שתי נקודות: (א) חיוב אמירת הלל הוא מדרבנן (ב) הלל קשור ל'פרסומי ניסא'.

הרמב"ן (בהשגות לשורש הראשון) דוחה את דבריו של הרמב"ם:

והפליאה שאמר הרב זצ"ל והתבונן והתפלא היאך נחשוב שקריאת ההלל ששיבח בו דוד לאל שמשה רבינו צונו בה. וגם בעיני יפלא מאמר הרב שהוא עצמו מנה במצות "להתפלל לו שנאמר ועבדתם את ה' אלהיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם", וידוע כי בתלמוד אומרין תדיר תפלה דרבנן ומפורש אמרו (ברכו' לג א) אנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל ברכות קדושות והבדלות. והנה לדעתו צריך שנפרש ונאמר שנצטוו ישראל להתפלל אל הקב"ה ושיבקשו ממנו לבדו יתעלה משאלותם ויפילו לפניו תחנותם בעת צרכם, אבל שיתחייבו להתפלל בכל יום בקר וערב זה תקנת חכמים הוא וכנגד תמידים תקנום. גם בתקנה זו לא פירשו מטבעה שלתפלה אלא היו מתפללים כל אחד ואחד כפי צחות לשונו וחכמתו… והנה הרב למדנו העניין הזה וביאר אותו לנו באור שלם. אם כן למה יתפלא על ההלל שנצטוה למשה בסיני שיאמרו ישראל במועדיהם שירה לאל שהוציאם ממצרים וקרע להם את הים והבדילם לעבודתו ובא דוד ותקן להם את ההלל הזה כדי שישירו בו?

ראשית, הרמב"ן דוחה את הטיעון של הרמב"ם, שהלל שנכתב על ידי דוד לא יכול להיות מן התורה. הרי גם את נוסח התפילה תקנו אנשי כנסת הגדולה, ואף על פי כן, דעת הרמב"ם עצמו שמצוות תפילה היא מן התורה, אלא שחכמים תקנו את הנוסח. מדוע לא לומר כך גם לגבי הלל?

שנית, לרמב"ן יש כמה ראיות לכך שהלל הוא מן התורה:

ראיה אחת היא מהגמרא בתענית (כח:). הגמרא מתבטאת על הלל של ראש חודש, שאינו חיוב גמור "זאת אומרת, הלילא דראש חודש לאו דאורייתא". ומכאן, שהלל סתם, הוא כן דאורייתא.

ראיה שניה, ממסכת ערכין. המשנה בערכין (י.) מונה את שמונה עשר הימים שבהם היחיד גומר את ההלל. הגמרא דנה בשאלה, למה לא אומרים הלל בימים נוספים, ובין השאר היא שואלת, מדוע לא אומרים הלל בראש חודש:

ראש חודש דאיקרי מועד לימא לא איקדיש בעשיית מלאכה דכתיב: השיר יהיה לכם כליל התקדש חג לילה המקודש לחג טעון שירה ושאין מקודש לחג אין טעון שירה.

הגמרא מבינה את הפסוק, שאמורים לשיר, דהיינו להלל את הקב"ה, כמו שעושים בליל התקדש חג. ומכאן, שרק בזמן המקודש לחג, דהיינו שיש איסור עשיית מלאכה, גומרים את הלל, ולא בראש חודש, שאינו אסור בעשיית מלאכה.

מכאן, מסיק הרמב"ן, שבליל התקדש חג, דהיינו ההלל הנאמר בליל הסדר, הוא הלל מן התורה, והלל שאליו מתייחס הנביא, נלמד מאותו הלל.

לאור זאת טוען הרמב"ן, שחיוב הלל הוא מן התורה:

והנראה מדבריהם שהוא מן התורה כמו שפירשתי ויהיה הלכה למשה מסיני או שהוא בכלל השמחה שנצטוינו בה כמו שכתוב וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם כי עיקר השירה בפה וכלי לבסומי קלא הוא ונצטוינו בשמחת השיר על הקרבן ושלא בשעת הקרבן בכלל השמחה אלא שמיעטו ראשי חדשים בגבולין מפני שאינו מקודש לחג ואינו טעון שירה.

הרמב"ן מעלה שתי אפשרויות למקור לחיוב אמירת הלל מן התורה:

1. יתכן שאמירת הלל היא הלכה למשה מסיני.
   
2. אמירת הלל היא בעצם ביטוי של מצוות שמחה שברגל, כחלק מקרבן המוסף של הרגל.
   

הרעיון השני של הרמב"ן נותן משמעות להלל. במועדים אנו שמחים. התורה מצווה אותנו להפנות את השמחה כלפי הקב"ה, ולהודות למי שמשמח אותנו.

בהקשר זה, אומר הרמב"ן, שגם הלל של ראש חודש שייך למסגרת של הלל של שמחה. שכן, גם בראש חודש יש קרבן מוסף. ואמנם, מהתורה אין אומרים הלל אלא בזמן שאסור בעשיית מלאכה, אבל המנהג לומר הלל בראש חודש, הוא בעצם הרחבה של ההלל של הימים שיש בהם קרבן מוסף.

אלא שעל כך קשה מהגמרא בברכות שהזכרנו לעיל. שהרי בגמרא בברכות נאמר במפורש שהלל מדרבנן, ושהרעיון שעומד מאחורי ההלל הוא פרסומי ניסא? תשובתו של הרמב"ן:

אבל בשני ממסכת ברכות (יד א) אמרו בהלל ובמגלה מהו שיפסיק מי אמרינן קריית שמע דאורייתא פוסק הלל דרבנן לא כל שכן או דלמא פרסומי ניסא עדיף. וזה מראה שהוא מדבריהם. אבל אפשר שעל ימי חנכה ועל ימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל נאמר וכמו שחלקו אחר כך במימרא הסמוכה לזו ודומיא דמגלה שאלו אבל הלל באכילת פסחים ונטילת לולב יהיה מן התורה כמו שנראה מפשטי שמועות אלו שהזכרנו…

כלומר, הלל של חנוכה הוא הלל אחר. זהו הלל על נס, והוא באמת מדרבנן בלבד.

למעשה, לאמירת הלל על נס ישנו מקור ברור בחז"ל. הגמרא בפסחים (קיז.) אומרת:

אמר רב יהודה אמר שמואל שיר שבתורה משה וישראל אמרוהו בשעה שעלו מן הים והלל זה מי אמרו נביאים שביניהן תקנו להן לישראל שיהו אומרין אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהן ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן.
תניא … הלל זה מי אמרו רבי יוסי אומר אלעזר בני אומר משה וישראל אמרוהו בשעה שעלו מן הים וחלוקין עליו חביריו לומר שדוד אמרו ונראין דבריו מדבריהן אפשר ישראל שחטו את פסחיהן ונטלו לולביהן ולא אמרו שירה?
רש"י: שיר שבתורה – אז ישיר משה. ועל כל צרה שלא תבא עליהם – לישנא מעליא הוא דנקט, כלומר שאם חס ושלום תבוא צרה עליהן ויושעו ממנה, אומרים אותו על גאולתן, כגון חנוכה. אפשר ישראל שוחטין את פסחיהן – מיציאת מצרים ועד דוד לא אמרו עליו הלל?

לפי האמור כאן, אמירת הלל כשנגאלים מצרה, היא תקנת הנביאים.

לעיל ציינו שלדעת הרמב"ם, אמירת הלל היא מדרבנן בלבד. הראב"ד (שם) משיג על הרמב"ם, וסובר שחיוב אמירת הלל אינו מדרבנן בלבד, אלא הוא מדברי קבלה, מכח הפסוק של 'השיר יהיה לכם כליל התקדש חג'.

המגיד משנה במקום בא ליישב דברי הרמב"ם:

ובאמת שבפרק ערבי פסחים (דף קי"ז) אמרו שנביאים תקנו הלל על כל צרה שנגאלין ממנה אבל לאמרו בימים קבועין מדבריהם הוא ואע"פ שהביאו בערכין (דף י':) אותו פסוק אינו אלא לסמך ולדמיון, זה דעת רבינו והוא הנראה.

כלומר, המגיד משנה מחדש, שישנו הבדל בין ההלל שאומרים בשעת הגאולה מן הנס עצמו, ובין ההלל שאומרים בזמנים קבועים, לזכר נס שאירע בעבר. הלל שנאמר בשעת הגאולה עצמה, יתכן שהוא מדברי קבלה. אבל הלל הנאמר לזכר ניסי העבר, הוא רק מדרבנן.

בין הלל לברכת שעשה לי נס

כיוון שהגענו למסקנה, שכשנגאלים מצרה אומרים הלל מדרבנן, לכל הפחות, יש לשאול מתי יש לומר הלל, ומתי יש לומר 'שעשה לי נס'?

על פי מה שכתבנו לעיל בשם הריב"ש יש לומר, שברכת שעשה לי נס היא ברכת הראייה. אבל אמירת הלל בזמנים קבועים, גם בלי לראות את מקום הנס עצמו, היא עניין אחר, שעליו אין מברכים שעשה לי נס, אבל אומרים הלל.

אמנם, לא מצינו שאדם שקרה לו נס, בשנה הבאה צריך לומר הלל ביום שבו אירע לו הנס.

לכן, כדי להבין קצת יותר את טבעו של ההלל, נתמקד בצמצומים שהוסיפו האחרונים לאמירת ההלל.

המאירי בפסחים (קיז.) אומר, שיחיד שאירע לו נס, רשאי לומר הלל עליו, אלא שאינו רשאי לברך. תקנת הנביאים מתייחסת לכך שהציבור צריך לומר הלל.

החיד"א (חיים שאל חלק ב סימן יא) מצמצם עוד יותר את החיוב לומר הלל:

אמנם לבי מהסס טובא, שלא ראיתי להרי"ף והרמב"ם והרא"ש שכתבו זה שיש לומר הלל כשהצבור נושעים מצרתם ואם הדברים כפשטן היה להם ללמדנו דין זה.
ועלה על לבי לומר דאפשר דסברי הרי"ף והרמב"ם והרא"ש דתקנת נביאים היתה כשנעשה הנס לכל ישראל דוקא. אבל עתה כי הן בעון עם ישראל מפוזר ומפורד ואיתרחיש ניסא לקהל ישראל אשר בעיר אחת בזה לא תקנו נביאים לומר הלל ומשום הכי השמיטוהו.

כלומר, חיוב אמירת הלל הוא רק כאשר אירע הנס לכל עם ישראל. מדוע, אם כן, אמרו הלל בחנוכה, שהרי הנס אירע רק לתושבי ארץ ישראל?

ביביע אומר (חלק ו אורח חיים סימן מא) התייחס לשאלה זו:

וראיתי להגאון רבי יונה נבון בס' גט מקושר שעמד בזה ע"ד הרא"ם בתוספותיו על הסמ"ג הל' חנוכה, ותירץ, שמכיון שהיו רוצים האויבים להחריב את בית המקדש צרת כל ישראל מקרי, וכשנצחו את אויביהם היונים והחזירו עטרה ליושנה בטהרת ההיכל והמקדש הצלת כל ישראל מקרי, כעין תקנת הנביאים, ולכן תקנו לגמור ההלל בברכה.

כלומר, חורבן בית המקדש, או הצלת המקדש, היא נס לכל עם ישראל, ולא רק לקבוצה חלקית של העם.

ניתן לסכם את שיטות האחרונים האלו ולומר, שהלל לא מתייחס לנס של יחיד, ואפילו לא לנס של כמה יחידים, אלא לנס שאירע לעם ישראל כולו. במה שונה נס שאירע לעם ישראל כולו מנס שאירע ליחידים? האם הצלחת יחידים לא חשובה דיה?

דומני שהתשובה היא, שנס שאירע ליחידים, הוא אכן אך ורק נס. אבל נס שאירע לעם ישראל, מסתבר שהוא ביטוי של השגחת הקב"ה הכללית על עם ישראל, וחלק ממהלך ההיסטוריה המכוונת בידיו של הקב"ה. אמירת הלל אין פירושה הודאה על נס בלבד, אלא הכרה בכך, שאותו הנס שאירע הוא ביטוי להתערבותו של הקב"ה במהלך ההיסטוריה.

לאור זאת ניתן להבין את החילוק של המגיד משנה בין הלל הנאמר בשעת הנס עצמו, ובין הלל לדורות שנקבע לזכר אותו הנס.

הלל הנאמר בשעת הנס עצמו, הוא על שם הפוטנציאל. אירע נס גדול לעם ישראל, ונראה שהוא חלק מהתהליך האלקי של ההיסטוריה. אולם, לקבוע את הנס הזה לדורות, זה דבר שדורש פרספקטיבה. ולכן, קביעת הלל לדורות היא דבר נפרד מאמירת הלל בשעת הנס עצמו.

הלל בתורת שירה

להבנה מהותית יותר של החילוק של המגיד משנה, נעיין בדבריו של רב האי גאון.

הראשונים דנו בשאלה, מדוע אין מברכים על ההלל הנאמר בהגדה של פסח. עוד יש להעיר, שזהו ההלל היחיד הנאמר בלילה, כי זמנו של ההלל בדרך כלל הוא ביום.

הר"ן בפסחים (כו: מדפי הרי"ף) מביא את תשובתו של רב האי גאון:

רבנו האי גאון ז"ל כתב בתשובה, שאין מברכין על הלל שבלילי פסחים לגמור את ההלל, שאין אנו קוראים אותו בתורת קורין, אלא בתורת אומר שירה. שכך שנינו ר"ג אומר וכו' ובסיפא – 'לפיכך אנו חייבין להודות וכו'. לפיכן, אם בא אדם לברך, משתקים אותו. אלו דברי הגאון ז"ל.

כלומר, ההלל של ליל הסדר הוא לא הלל הנאמר מתורת חיוב, אלא בתורת שירה. דומני, שכוונתו של רב האי גאון היא, שישנו מצב שאדם אינו אומר הלל בגלל שהוא חייב על פי ההלכה, אלא בגלל שהוא מרגיש צורך להלל את הקב"ה. על הלל שכזה לא שייך לומר שיש חיוב באמירתו, שכן המניע לאמירתו אינו הציווי ההלכתי, אלא צו הלב.

הגמרא בסנהדרין (צד.) אומרת:

"למרבה המשרה ולשלום אין קץ" וגו'. א"ר תנחום דרש בר קפרא בציפורי: מפני מה כל מ"ם שבאמצע תיבה פתוח וזה סתום?
ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח וסנחריב גוג ומגוג. אמרה מדת הדין לפני הקב"ה רבש"ע ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך לא עשיתו משיח חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך?!

האם הבעיה של חזקיהו המלך היתה שהוא לא קיים את תקנת הנביאים לומר הלל? מסתבר מאוד שהבעיה היתה, שהוא לא בא לידי אמירה ספונטנית של שירה לקב"ה כאשר התרחש הנס והמלאך הכה את מחנה סנחריב.

לדעת רב האי גאון, ההלל של ליל הסדר, אמור להיות כזה. אמנם, כבר עברו הרבה שנים מאז יציאת מצרים, אבל המהלך של ליל הסדר כולו, נועד לשחזר את יציאת מצרים, עד שירגיש אדם עצמו בליל סדר 'כאילו הוא יצא ממצרים'. לכן, ההלל של ליל הסדר הוא תוצאה טבעית וספונטנית של חוויית הגאולה בליל הסדר, ואין צורך לומר עליו שירה.

באופן זה יש להסביר גם את החילוק של המגיד משנה. אמירת הלל בזמן התרחשות הנס עצמו, היא תוצאה ספונטנית של הנס. הנביאים תקנו לישראל לומר הלל בתורת שירה. "שיר שבתורה מי אמרו?" "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג". ועל כך גם אומרים חז"ל "אפשר ישראל שוחטים פסחיהם ונוטלים לולביהם ואינם אומרים שירה"?

לעומת זאת, ההחלטה שהנס היה מספיק משמעותי כך שיש לומר עליו הלל גם בשנים הבאות, היא דבר אחר לחלוטין, והיא דורשת תקנת חכמים נפרדת.