חז"ל ראו בעיו יפה את מי שמגדל ילדים חסרי הורים בביתו. כך אומרת הגמרא במסכת כתובות (נ.):

"אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת". וכי אפשר לעשות צדקה בכל עת? …רבי שמואל בר נחמני אמר: זה המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו ומשיאן.

אימוץ ילדים הוא מטרה חשובה וראויה. אלא שהוא מעורר כל מיני שאלות הלכתיות. במאמר זה אשתדל לסקור את הדעות העיקריות בסוגיית יחוד ונגיעה בילדים מאומצים, יחד עם כיוון הכרעה למעשה[1].

ייחוד בילדים מאומצים – סקירת המקורות

נימוק ראשון להקל – אין היצר בתוקף

המשנה בקידושין (פ:) אומרת:

מתייחד אדם עם אמו ועם בתו.

ובגמרא (שם פא:):

אמר רב יהודה אמר רב אסי: מתייחד אדם עם אחותו, ודר עם אמו ועם בתו. כי אמרה קמיה דשמואל, אמר: אסור להתייחד עם כל עריות שבתורה, ואפילו עם בהמה. תנן: מתייחד אדם עם אמו ועם בתו, וישן עמהם בקירוב בשר; ותיובתא דשמואל! אמר לך שמואל: וליטעמיך, הא דתניא: אחותו וחמותו ושאר כל עריות שבתורה – אין מתייחד עמהם אלא בעדים; בעדים אין, שלא בעדים לא! אלא תנאי היא; דתניא, אמר רבי מאיר: הזהרו בי מפני בתי. אמר רבי טרפון: הזהרו בי מפני כלתי; ליגלג עליו אותו תלמיד. אמר רבי אבהו משום רבי חנינא בן גמליאל: לא היו ימים מועטים, עד שנכשל אותו תלמיד בחמותו.

ופירש רש"י:

מתייחד עם אחותו – לפרקים אבל אינו דר תמיד ביחוד אצלה בבית. ודר עם אמו או עם בתו – דלא תקיף יצריה עלייהו דאהנו ביה אנשי כנסת הגדולה דלא מגרי בקרובתא מכי כחלינהו ונקרינהו לעיניה כו' (סנהדרין דף סד).

בגמרא מבואר, שמותר לאדם להתייחד לא רק עם אמו או בתו, אלא גם עם אחותו, אם אין מדובר בייחוד לאורך זמן, בקביעות. עוד מבואר בגמרא, שגם היתר היחוד עם האחות, וגם ההיתר להתייחד עם האם או הבת, שנוי במחלוקת אמוראים ותנאים.

ומדברי רש"י מתבארת נקודה שלישית, והיא, שהיתר היחוד נובע מכך שאנשי כנסת הגדולה הקלו את יצר עריות, וגרמו לכך שאדם רגיל אינו מתגרה בקרובותיו.

הרבה מהאחרונים שעסקו בסוגיית יחוד עם ילדים מאומצים מסיקים מדברי רש"י האלו, שרק ביחס להורים ואחים ביולוגיים ניתן להקל באיסור ייחוד, ולא במאומצים.

לעומת זאת, המאירי (על המשנה) מפרש:

ובא ללמד אחר כן שהאם עם בנה והבת עם האב אינם בכלל איסור ייחוד אלא מתיחד אדם עם אמו ועם בתו שאין היצר תוקף באלו.

ולא נזקק להתייחס לאנשי כנסת הגדולה. כך גם כותב הלבוש (אבן העזר כב, א) וערוך השולחן, ואצל כולם לא נזכר היסוד של ההיתר המיוחד של אנשי כנסת הגדולה. אם כן, אפשר שגם ביחוד עם ילדים מאומצים, במיוחד כאשר אומצו בקטנותם, אפשר להניח ש'אין היצר תוקף באלו'.

בספר 'זכרון עקידת יצחק' לרב אלעזר בריזל (עמ' לג ואילך) כתב לדחות את הטיעון הזה. הוא מתבסס על מה שאומרת המשנה בסוף קידושין (פב.):

כל שעסקיו עם הנשים לא יתיחד עם הנשים.

ופירש רש"י:

מתני'. כל שעסקיו עם הנשים – שמלאכת אומנותו נעשית לנשים והנשים צריכות לו. לא יתייחד עם הנשים – אפילו עם הרבה נשים לפי שלבו גס בהו וכולן מחפות עליו ואילו איש אחרינא בין שתי נשים תנן "אבל עם שלש או ארבע שפיר דמי".

כלומר, כאשר מדובר במי שרגיל עם נשים בכלל, איסור ייחוד גדל, לשיטת רש"י. סברא זו מופיעה גם בסיפור המופיע בגמרא (שם פא.):

רב ביבי איקלע לבי רב יוסף, בתר דכרך ריפתא, אמר להו: שקולי דרגא מתותי ביבי. והא אמר רבה: בעלה בעיר – אין חוששין משום ייחוד! שאני רב ביבי, דשושבינתיה הואי וגייסא ביה.

כאן אין מדובר באדם שלבו גס בנשים בכלל, אלא במי שהיה לו קשר עם אשה ספציפית מקטנותה[2]. ועל פי זה פסקו הרמב"ם (איסורי ביאה כב, יב) והשו"ע (אה"ע כב, ח):

אשה שבעלה בעיר אין חוששין להתייחד עמה, מפני שאימת בעלה עליה. ואם היה זה גס בה, כגון שגדלה עמו או שהיא קרובתו… לא יתייחד עמה אף על פי שבעלה בעיר.

הרי לנו, שאדרבה, הקירבה המשפחתית היא סיבה לחומרא, ולא לקולא.

ראיית האגרות משה מדין חורגת

האגרות משה (אבן העזר ד, סימן סד אות ב) מביא ראיה נוספת להקל. הגמרא בסוטה (מג:) אומרת:

אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר בן יעקב: חורגתא הגדילה בין האחין – אסורה לינשא לאחין, דמתחזיא כי אחתייהו. ולא היא, קלא אית ליה למילתא.
רש"י: חורגתא – בת אשתו. שגדלה בין האחין – בני הבעל מאשה אחרת.

כלומר, כאשר אדם גידל בת של אשתו האחת, יחד עם שאר בניו מאשה אחרת, אסור להם להינשא, לדעה הראשונה, למרות שאין ביניהם שום קשר קורבה. טעם האיסור, משום שנראה שהיא אחותם.

האגרות משה טוען, שמכאן ברור, שהאב היה נוהג עם הבת בדיוק כמו שהוא נוהג עם שאר אחיו, כי אחרת, לא היתה אפילו הווה אמינא לאסור את הנישואין ביניהם:

ואם לא היה נוגע בה ולא היה מתייחד עמה כמו עם בתו היה זה ניכר לעלמא. דהא דוחק לומר דהוא דמתחזיא לאלו שרואין רק שהיא נמצאת שם בבית יאמרו שהיא בת להאב ואחות להאחין. וכי יסברו כן גם על משרתת שכורה כמה שנים אצלם שאסורה לינשא לאחין? שא"כ משמע שהוא דוקא מחמת שמתנהג עמה כהנהגת האב עם בתו ממש.

ואם היה זהיר מלהתייחד עמה שלא כהנהגת כו"ע עם בתם היה זה היכר גדול שאינה אחותם ולא היה שייך לאסור. והגמ' דמסיק דאין הלכה כן הוא משום דקלא אית לה למלתא הוא מידיעת בני העיר שבשעה שנשא את אשתו זו היה לה בת שקבל עליו לזונה ולפרנסה ולהשיאה כמו לבתו שמהם ידעו אף האינשי הנולדים והבאים אח"כ להעיר, אבל גם הם סברי שהנהגת האב עם החורגתא היתה כהנהגתו עם בתו ממש.

נימוק האגרות משה – בן הזוג השני צפוי לדעת

אמנם, בניגוד לנימוק שהוזכר לעיל, האגרות משה מסתמך על סברא אחרת להקל:

וצריך לומר דיירא מאשתו שתהא חושדתו שבחזרתה תחקור ותדרוש לבתה ולהיתומה ויגלו לה. שלכן מאלו שנמצאין בבית תדיר עמו ועם אשתו אין לאסור, אף אם נזדמן איזה זמן קצר שלא היתה אשתו ונשאר הוא לבדו עם בתה ועם היתומה שמגדלין, וכן להיפוך אם היא נשארה זמן קצר עם בנו ועם יתום שמגדלין.

ואם מתה אשתו בעצם יש לו ליזהר שלא יתייחד עם בתה ועם היתומה שמגדלין, ומה שיש שאין נזהרין אולי סומכין מפני הדחק ע"ז שכיון שמגדל אותה כבתו לא ירצה לקלקלה מצד שרוצה בטובתה. וכן כשהוא מת ונשאר בנו מאשה אחרת אצלה לא תתפתה לו כיון שרוצה בטובתו, אבל ודאי אין לסמוך ע"ז וצריכין ליזהר שלא להתייחד עם אלו שמגדלין כשמת אחד מהם.

האגרות משה כותב בפירוש שלא לסמוך על הנימוק הראשון, אלא בעיקר על כך, שבן הזוג השני יכול להתעניין אצל הילד, ואם יקרה משהו, סביר להניח שאותו בן זוג ידע על כך. ככל הנראה, סברא זו שייכת במיוחד אצל הורים, שבאופן טבעי שמים לב יותר למצבם של הילדים.

הנפק"מ, שאותה מציין האגרות משה היא, שלפי ההיתר שלו, היתר הייחוד הוא רק כאשר יש בן זוג. אבל אלמן או גרוש אינו יכול להתייחד עם ילדיו המאומצים.

נימוק נוסף – גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה

הציץ אליעזר (חלק ו סימן מ – קונטרס יחוד פרק כא) מביא נימוקים של הראשונים, לשאלה למה אין איסור יחוד בין בעל לאשתו נידה. לדוגמא, דברי היראים (סימן קצב):

וטעמא שאי אפשר לו שלא להתייחד עם אשתו נדה ואין גוזרין גזירה על הצבור אלא א"כ רוב הצבור יכולין לעמוד בה.

נימוק זה שייך כשמדובר באיסור יחוד מדרבנן, כמו איסור יחוד עם פנויה. על כן, כאשר מדובר בבנים קטנים, וכן בבנות קטנות, ניתן להעלות על הדעת שיקול זה.

מצד שני, כאשר מדובר בבנות גדולות, הדבר יהיה תלוי בשאלה, אם איסור יחוד עם פנויה נידה הוא דאורייתא או דרבנן[3].

יש לציין, שנימוק זה איננו חזק במיוחד. כל אדם אמור להיות נשוי. על כך, שייך המושג ש'אין גוזרים גזירה על הצבור אלא אם כן רוב הציבור יכולים לעמוד בה'. לא ברור אם ניתן לשייך את הטיעון הזה כאשר מדובר באימוץ ילדים, שממילא לא רלוונטי עבור רובא דרובא של הציבור.

למה הנושא הזה עולה לראשונה בדורות האחרונים

המושג אימוץ הוא מושג חדש. אבל כבר חז"ל השתמשו בביטוי "מגדל יתום בתוך ביתו", ושבחו אותו מאוד. כך למשל במקור שבו פתחנו את הדברים, ובמקורות אחרים.

מדוע לא היה קיים דיון בעבר בסוגיית ייחוד ואימוץ כשמגדל יתום בתוך ביתו?

לשאלה זו אנו מוצאים שתי תשובות שונות בין הפוסקים. במנחת יצחק (חלק א סימן קמ) מתייחס לדברי הציץ אליעזר, ומתנגד לשימוש בסברות שהציע הציץ אליעזר. בין השאר, הוא מנמק את הדברים:

ותמה אני לבנות יסוד להתיר במה שלא מצינו מדברי ראשונים ואחרונים, שישמיענו הדין במציאות כזה, שכבר היה בעולם לגדל יתומים מיום הולדם בביתם, לחוות דעתם שאין איסור יחוד למגדלם עמהם…

לדעתו, עצם העובדה שמעולם לא נאמר היתר ייחוד במגדל יתום ויתומה, מלמד שהפוסקים לדורותיהם לא ראו היתר שכזה. לעומת זאת, הרב רבינוביץ (דברים שבעל פה, הובאו בחוברת של הרב שי פירון בשם "היתכן אימוץ ללא חיבוק", כאן, עמ' 10).

התופעה של אימוץ איננה חדשה, אלא היא היתה קיימת במשך כל הדורות. וכבר אמרו חז"ל: "כל המגדל יתום בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו". איך יתכן שלא כתבו חז"ל שצריך להיזהר מאיסור ייחוד במצב זה של מגדל יתום בתוך ביתו – אם אכן איסור זה נוהג. מדוע איסור חמור זה נשמט מכל ספרות הפוסקים במשך כל הדורות ולא נתעורר עד דורנו אנו?

מעניין לראות איך שני פוסקים הגיעו למסקנות הפוכות מאותו נימוק בדיוק.

דעות הפוסקים למעשה

מעבר לנימוקים השונים, חשוב לציין מהן המסקנות של כל אחד מהפוסקים שהוזכרו.

דעת הרוב הגדול של הפוסקים, לפחות בדבריהם בכתב, לאסור יחוד עם ילדים מאומצים[4]. מה שניתן להקל, הוא במרחב ההקלות הכללי של דיני יחוד. למשל, להקל במושגים של 'בעלה בעיר', או אולי אפילו להקל על סמך היסוד ש'אשתו בעיר'.

הציץ אליעזר עצמו מסיים את דבריו (שם אות ח):

כתבתי בצידוד צדדי היתר הנ"ל הגם שנדמה שנכנסים לכאורה בפירצות דחוקות, בכדי ללמד זכות על ישראל, ובראותינו שגם גדולים וטובים לא נזהרים בזה, ובכדי לא לסגור הדרך לפני ילדים אומללים שלא יהא להם דורש ומבקש מבתים שיחנכו אותם שם על ברכי התורה והמסורה.
וזאת מיהת לדעת שזה אסור בודאי לקחת לכתחילה לאמץ ילדים שהם כבר בגיל של איסור יחוד דהיינו בת מגיל ג' שנים ויום אחד ובן מגיל תשע שנים ויום אחד אם יודעים מראש שלא יוכלו להיזהר מלהתייחד עמם.

ראשית, הוא אומר שההיתר לא רלוונטי כאשר מאמצים בנות גדולות מגיל שלוש או בנים מעל גיל תשע, כי מיד עם כניסתם לבית צריך להקפיד עמם על איסור ייחוד.

באגרות משה כבר ראינו לעיל, שהוא מתיר לאמץ רק כאשר שני ההורים גרים בסך הכל ביחד, אלא שלפעמים אחד מהם לא נמצא בבית, כדרכם של בני זוג. אבל לאדם בודד, יהיה אסור להתייחד עם ילדיו המאומצים. מצד שני, הסברא שלו רלוונטית גם ביחס לילדי אומנה.

הרב חיים דוד הלוי (עשה לך רב ג, לט) מתיר להורים להתייחד עם ילדיהם המאומצים. לגבי האחים, הוא מתיר זאת רק כל זמן שהם אינם יודעים שהם מאומצים. אבל לאחר שהם יודעים, הוא נוטה להחמיר[5].

גם הוא מתיר רק כאשר הקשר בין ההורים לילדים מתחיל בגיל צעיר, אם כי לא הזכיר גיל  3 כמו הציץ אליעזר. עם זאת, הוא מזכיר יסוד חשוב נוסף:

ופוק חזי מאי עמא דבר, שהכל נהגו באימוץ באין מוחה.

גם מדברי הציץ אליעזר שהובאו לעיל נראה ברור שכך המנהג: "בראותינו שגם גדולים וטובים לא נזהרים בזה", ולמעשה, גם באגרות משה נראה שהוא הבין שכך המנהג.

חיבוק ונגיעה בילדים מאומצים – סקירת המקורות

בין הפוסקים ישנה מחלוקת, מה היחס בין איסור נגיעה לאיסור יחוד.

את מרבית הדיון במקורות הנוגעים לסוגיה זו כבר ריכזתי בתשובה שכתבתי על נגיעה של חיבה מינית, כאן.

השורה התחתונה בדיון שם היא, בעקבות פסיקת הרמ"א (אבן העזר כא,ה):

אסור להשתמש באשה כלל, בין גדולה בין קטנה, בין שפחה בין משוחררת, שמא יבא לידי הרהור עבירה. באיזה שמוש אמרו, ברחיצת פניו ידיו ורגליו, אפילו ליצוק לו מים לרחוץ פניו ידיו ורגליו אפילו אינה נוגעת בו, והצעת המטה בפניו, ומזיגת הכוס.
הגה…יש אומרים, דכל זה אינו אסור רק במקום ייחוד, אבל במקום שרוב בני אדם מצויים כגון במרחץ, מותר לרחוץ מעובדות כוכבים שפחות, וכן נוהגים. ויש אומרים דכל שאינו עושה דרך חבה, רק כוונתו לשם שמים, מותר. לכן נהגו להקל בדברים אלו.

כלומר, כאשר מדובר במגע שאינו לשם חיבה וגם בדבר המקובל, ניתן להקל.

קשה מאוד לומר היכן נמתח הגבול בעקבות דברי הרמ"א, והפוסקים ממעטים מאוד, אם בכלל, בשימוש בפסיקה זו. אבל המסקנה ממנה היא, שאיסור נגיעה קל יותר מאיסור יחוד. לא רק בגלל שאיסור נגיעה שאינו לשם תאווה לכל הדעות אסור רק מדרבנן, בניגוד לאיסור יחוד שיש הסוברים שאסור מן התורה, אלא גם בשל דברי הרמ"א, שכאשר מדובר במגע רגיל של אנשים שבהחלט יש סברא חזקה לומר שאין שום אלמנט מיני במעשיהם, הדבר מותר לכתחילה.

הלכה למעשה

אימוץ ילדים הוא עניין חשוב ביותר. גם מצד הילדים המאומצים, שצריכים בית חם ובריא לגדול בו, וגם  מצד ההורים המאמצים, כאשר מדובר בזוגות חשוכי ילדים.

לעניות דעתי, העיקר כדעת הפוסקים שצוינו, שניתן להקל הן באיסור יחוד, והן באיסור נגיעה של חיבוק ונישוק, לכל הפחות בשל הצורך הגדול הנ"ל, וכפי שהפוסקים האלו מציינים, כך גם המנהג הפשוט.

מצד שני, רבים הם הפוסקים האוסרים. על כן:

ביחס לאיסור יחוד, מן הראוי להשתדל להתחשב בדעת האוסרים, ולהשתדל לחפש דרכים להימנע מאיסור יחוד, כאשר הדבר אפשרי. פעמים רבות, יש בבית עוד בני בית ואז אין איסור יחוד. אפשר להשאיר את דלת הבית סגורה, אבל לא נעולה, ולהסתמך על השיטות שגם זה נחשב כפתח פתוח, או לבקש מאחד השכנים להיכנס מפעם לפעם, ועוד דרכים. כאמור, זוהי חומרא, ולכן לא צריך להימנע מראש מלאמץ, בגלל החשש שמא לא ימצאו פתרונות. שכן, כאמור, גם כאשר אין פתרונות, מותר להתייחד.

הדבר נכון גם ביחס לאימוץ של ילדים קטנים, וגם ביחס לילדי אומנה, כאשר מדובר בזוג נשוי.

ביחד לחיבוק ונישוק, אין פתרונות חלופיים, כי ילד חייב מגע חם ואוהב של שני הוריו. לכן, כאשר ילד אומץ בגיל צעיר, שני ההורים רשאים לחבקו ולנשקו כרגיל.

 

*****************

ביחס לחיבוק ונישוק של ילדי אומנה, בפרט אם מדובר בילדים גדולים, יש לבחון כל מקרה לגופו, משום ששם ברור שההורים אינם הופכים להיות הוריו של הילד.

[1] כאמור, ישנן עוד מספר שאלות הלכתיות הקשורות באימוץ ילדים. כדאי לקרוא את מאמרו של פרופ' אברהם אברהם, "אימוץ ילדים, המעיין תמוז תשנ"ד. ניתן לקרוא גם כאן.

[2] בניגוד לרש"י, הרמב"ם (איסורי ביאה כב, ח) מפרש את המשנה בדף פב. שמי שעסקיו עם הנשים, זו סברא לקולא. זו לשון הרמב"ם:

לא תתייחד אשה אחת אפילו עם אנשים הרבה עד שתהיה אשתו של אחד מהם שם, וכן לא יתייחד איש אחד אפילו עם נשים הרבה… אפילו איש שעסקו ומלאכתו עם הנשים אסור לו להתייחד עם הנשים, כיצד יעשה יתעסק עמהן ואשתו עמו או יפנה למלאכה אחרת.

יתכן שהרמב"ם מפרש ש'עסקיו עם הנשים' שונה מהמונח של מי שגס באשה פלונית. אבל יתכן פשוט, שהוא אומר שמי שעסקיו עם הנשים, קשה לו יותר מבחינה כלכלית להפסיק להתייחד, אבל גם בשבילו יש איסור.

על כל פנים, גם הרמב"ם מציין שמי שלבו גס באשה מסויימת, יש בזה יותר חשש ייחוד, כפי שמוכח מדבריו לגבי היתר בעלה בעיר.

[3] בהמשך דבריו שם (אות ו), הציץ אליעזר מרחיב מעט יותר בהיתר:

ובעצם יש לומר דלזה מכוונים באמת דברי הריב"ש בתשובותיו (סי' תכ"ה) שמסביר הטעם שאשתו נדה מותר לו להתייחד עמה לפי שלא חייבוהו להוציא את אשתו מביתו ולא להעמיד שומר עיין שם. והיינו כנ"ל שלכן לא חייבוהו לפי שאין זה דרכי נועם. וא"כ לפי"ז יש לומר בכעין זה גם בנידוננו דבהיות דבשעה שלקחום לאימוץ עוד לא היו בגיל של איסור יחוד ובהיתר לקחום, וכך גדלו והורגלו אצלם ונתקשרו זל"ז בקשרים נפשיים בתורת חניכים ומחנכים א"כ אח"כ כשגדלו תו אין זה דרכי נועם לגזור עליהם גזירת הפרשה ולכן י"ל דבכגון יחוד כזה לא אסר הכתוב. וידעתי מה שיש גם לחלק בין הנושאים אבל סניף מיהא הוי.

 

[4] להלן רשימה חלקית של האוסרים: מנחת יצחק (חלק א סימן קמ), שבט הלוי (חלק ו, סימן קצו). הגרש"ז אוירבך והרב אלישיב (נשמת אברהם חושן משפט עמ' לג), והרבי מלובביץ' (אוצר הפוסקים חלק ט עמ' קל).

[5] סיבת החילוק, מה שכתבנו לעיל, שגם כשהתירו לאח ואחות ממש להתייחד, עשו זאת רק שלא בקביעות. כלומר, אצל אחים שייכת פחות הסברא שרגילים זה בזה:

ולכן דיינו אם נתיר לבן מאומץ זה להתיחד עם "אחותו", כל זמן שהם חושבים את עצמם כאחים בני אותם הורים, אך כאשר יוודע לילד זה שהוא מאומץ, או שהבת תדע שאין זה אחיה, וכל – שכן כאשר שניהם ידעו זאת, מאותה שעה יש להזהירם על היחוד. ולכן, אם יש במשפחה בנות היודעות זאת, חייבות הן ליזהר כבר מעתה ביחוד עם ילד זה, וכיון שהוא אינו יודע עדיין, צריכות הן להשתדל לעשות זאת בזהירות רבה שלא ירגיש הילד בכך, אך לאחר שידע, הרי הדבר פשוט ביותר ותסבירו לו דין היחוד.