לעתים, התורה באה להסביר, מדוע צריך לעשות דברים מסויימים, דרך סיפור. דומני, שכך יש לקרוא את סיפור המלאכים שמגיעים אל לוט. זוהי המחשה של התוצאה של המשא ומתן בין אברהם לקב“ה, מדוע צדיק אחד אינו יכול להציל את סדום.
כשאנשי העיר מסבבים את הבית ודורשים לעשות שפטים באורחיו של לוט, הוא מציע פתרון – שיקחו את בנותיו במקום את האורחים. אולם, הפתרון הזה אינו מתקבל אצל אנשי סדום. לא בגלל שהוא פתרון לא טוב, אלא בגלל המשמעות שלו: ”הָאֶחָד בָּא לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט?!“. אנשי סדום אינם מעוניינים בביקורת ובתיקון. ברגע זה מתברר, שאכן צדיק אחד לא יכול להציל את סדום. הם לא מוכנים לשמוע ביקורת.
אבל אולי אפשר להוסיף עוד נקודה. לכאורה, כשלוט מציע פתרון, אין כאן ביקורת. למה הצעה חלופית נתפסת כביקורת? התשובה היא, שלפני שלוט מציע את הצעתו החילופית הוא אומר ”אַל נָא אַחַי תָּרֵעוּ“, וזו בהחלט ביקורת שיפוטית – אנשי סדום, מה שאתם מבקשים לעשות הוא רע. כשלוט פותח את דבריו בטענה שיפוטית, הוא מיד מאבד את היכולת שלו להשפיע על אנשי סדום, ואזניהם נאטמות מלשמוע את הפתרונות שלו אחרי כן. שיפוטיות מכניסה מיידית את האדם השומע למגננה, ובמקום להעריך את היתרונות והחסרונות של ההצעה, הוא עסוק בהתגוננות.
סיפור סדום הוא סיפור כשלונן של ערי הכיכר, שאינן מסוגלות לסטות מדרך הרשע, והוא גם סיפור כשלונו של הצדיק שבעיר, שבגלל שיפוטיות יתר, לא היה מסוגל לשמש גורם משפיע לטובה בתוך העיר.