הקרבנות נחלקים לשני סוגים עיקריים: קדשי קדשים וקדשים קלים. חלוקה זו נובעת מכך שבחלק מן הקרבנות המובאים בעזרה נאמר בתורה הביטוי – 'קודש קדשים', כגון, לעניין קרבן חטאת ואשם, וכן לעניין מנחה, ככתוב: "קדש קדשים היא [=המנחה] – כחטאת וכאשם". בנוסף על שלושת סוגי הקרבנות האלו, גם העולה נחשבת קדש קדשים, זבחי שלמי ציבור הקרבים בשבועות, וקרבנות העוף – העולה והחטאת.
ההבדלים הטכניים בין הקרבת קדשים קלים להקרבת קדשי קדשים באים לידי ביטוי בכמה קטגוריות:
קדשי קדשים שחיטתם בצפון העזרה בדווקא, ואילו הקדשים הקלים נשחטים בכל העזרה.
קדשי קדשים נאכלים בעזרה בלבד, ואילו קדשים קלים נאכלים בכל ירושלים.
קדשי קדשים נאכלים רק על ידי כהנים זכרים (בין אם הם בעלי מומים ובין אם לא) ואילו בקדשים קלים נאכלים על ידי כל יהודי – גבר או אשה.
קדשי קדשים נאכלים ליום ולילה, ואילו בקדשים קלים יש כאלו הנאכלים לשני ימים והלילה שביניהם.
עורות קדשי קדשים לכהנים, ואילו עורות קדשים קלים לבעלים.
בפשטות, ההבדלים נובעים מכך שקדושתם של קדשי קדשים גדולה יותר, ולכן הדרישות ביחס אליהן 'מסויימות' יותר – שחיטה רק בחלק מהעזרה, אכילה בפחות זמן, אכילה רק על ידי כהנים זכרים. אבל העובדה שעורות קדשי קדשים לכהנים בדווקא, מעלה מחשבה נוספת – האם ההבדל בין קדשי קדשים לקדשים קלים מבטא את המחשבה שקדשי קדשים מנותקים מהבעלים יותר מאשר קדשים קלים?
ניתן להתווכח עם העמדה הזו בשני מובנים.
ראשית, גם בקדשי קדשים ישנה חשיבות לבעלים. לדוגמא, חטאת שמתו בעליה או נתכפרו באחרת, אינה קרבה, אלא אדרבה, ממתינים עד שתמות הבהמה. וכן, גם על קדשי קדשים ישנה חובת סמיכה בבעלים.
ושנית, גם בקדשים קלים, לבעלים אין בעלות ממונית. אמנם, שיטת רבי יוסי הגלילי היא שקדשים קלים הם ממון בעלים (בבא קמא יב. ועוד) אבל, אחרי הקרבת הקרבן, גם רבי יוסי הגלילי שהבשר אינו ממון בעלים, והבעלים אוכלים 'משולחן גבוה' (בבא קמא שם).
ועם זאת, דומני שהאבחנה שציינו נכונה בבסיסה. במקום אחר (כאן) עסקנו במצוות אכילת הקדשים. לדעת הרמב"ם (מעשה הקרבנות י, א – ב), אכילת הכהנים היא מצווה, אבל אכילת הבעלים אינה מצווה כלל. ולדעת הרמב"ן (שכחת העשה מצווה א), גם אכילת הבעלים היא מצווה, אבל מצוה שונה מזו של הבעלים. היא לא חלק מעבודות הקרבן, אלא פשוט בשר הקרבן, שהבעלים מצווים לאכלו לפני ה'.
אמנם, ציינו שהבעלים רלוונטים גם בקדשי קדשים. הם צריכים לסמוך על הקרבן, ומיתתם מעכבת את הקרבת החטאת. אבל דברים אלו מתייחסים רק למצב קודם ההקרבה. לאחר ההקרבה, הקרבן כולו נמצא ברשות הכהנים.
ולעומת זאת, מה אומרת הגמרא שקדשים קלים מפסיקים להיות ממון בעלים לאחר ההקרבה, הוא רק ביחס לבעלות הממונית. אבל הזיקה שלהם לבעלים עדיין קיימת.
וממילא, אפשר לחזור להצעה שהצענו, לפיה מרבית ההבדלים בין קדשי קדשים לקדשים קלים מבטאים את מקומם של הבעלים ביחס לקרבן. קדשי קדשים נמצאים, לאחר ההקרבה, ברשות הכהנים בלבד, כי עדיין מעשה הקרבן לא הסתיים. לכן רק כהנים זכרים הם אלו שאוכלים, ורק בעזרה. לעומת זאת, קדשים קלים חוזרים לבעלים. הבעלים אמנם אוכלים משולחן גבוה, אבל הם אוכלים בגלל שהם בעלים, ולא בגלל שזה חלק ממעשה ההקרבה.
כדי לחדד מעט יותר את התפקיד של אכילת הכהנים בקדשי הקדשים, נתייחס לנקודה נוספת.
מדוע כהנים בעלי מומים חולקים בקדשים. בניגוד להרבה מהפסולים האחרים, כהן בעל מום, בין אם יש לו מום עובר, זמני, ובין אם יש לו מום קבוע, נוטל חלק בקדשים (רמב"ם מעשה הקרבנות ו, א). אם אכילת קדשי קדשים היא חלק ממעשה העבודה של הקרבן, הרי שיש לשאול, מדוע כהן בעל מום חולק בקדשים?
צריך לומר, שאכילת הכהנים אינה מעשה עבודה ממש, בדומה לשחיטה או זריקה. אלא העובדה שהכהן נהנה מהישראל בבשר הקרבן, היא חלק מהכפרה. הכפרה היא בהיותו של הקרבן מתנה לכהן, על מנת שיאכל.
הכהן בעל המום הוא מספיק בקדושתו, לעניין זה שהוא רשאי לאכול את בשר קדשי הקדשים. ועצם העובדה שהישראל נותן לו חלק בקרבן, היא מה שמכפר על הבעלים.