כשיעקב מגיע לחרן, הוא רואה תופעה מוזרה. עוד היום גדול, ובכל זאת, שלושה עדרי צאן ממתינים ליד הבאר. מדוע הם נמצאים שם? הרועים עונים: ”לֹא נוּכַל, עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל הָעֲדָרִים וְגָלְלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר“. אולם, מדוע הם מחכים לכל שאר בעלי העדרים? מסתבר, שהתשובה היא, שכדי לוודא שהמים מתחלקים בשווה, החליטו בעלי העדרים בחרן, שלא מחלקים את המים בלי שכולם נמצאים.
לכאורה, מדובר בהחלטה נבונה. אבל איך זה שיעקב, שהכיר רעיית צאן גם מארץ ישראל, לא הבין במה מדובר?
דומני, שהדרך של רועי הצאן בחרן מתאימה לאופי של לבן, המתגלה בהמשך הפרשה. בחרן, שם המשחק הוא לרמות. ועל כן, האווירה השולטת היא חוסר אמון. כשרוצים לדאוג לחלוקה שווה, אי אפשר לעשות בלי נוכחות של כולם. זו שיטה טובה כשכולם מרמים, אבל היא מבזבזת זמן רב. בגללה, שלושה עדרי צאן עומדים בטלים, כשעוד היום גדול.
אבל אולי זו לא הדרך היחידה. אולי יעקב ראה משהו אחר בארץ ישראל. מערכת שבנויה יותר על אמון.
בעולמה של התורה, יש מאמץ לבנות אמון. ניתן למשל להראות רשימה ארוכה של הלכות, שבהם התורה או חכמים קובעים איסור, גם בתחומים שבין אדם לחברו, בלי לתת לו אמצעי אכיפה משפטיים. כך למשל כאשר לא התבצע קנין מלא, אומרת המשנה (בבא מציעא ד, א):
נתן לו מעות ולא משך הימנו פירות – יכול לחזור בו. אבל אמרו: מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה הוא עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדבורו.
וכן בדיני נזיקין, יש מצבים שבם פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, ובדיני השבת אבדה לעיתים פטור מהשבת אבדה, אבל צריך להחזיר לפנים משורת הדין ועוד. הדרישה המוסרית קיימת, אבל אין לה אכיפה משפטית.
כשהכל נבחן דרך עינים משפטיות, יש לדבר מחיר. כל מה שלא אסור חוקית, מותר גם מבחינה מוסרית. לעומת זאת, כשמבחינים בין השנים, אפשר לדרוש אמון ומוסריות, רק מעצם העובדה שלאדם אמורות להיות נקיפות מצפון כשהוא נוהג שלא כשורה, ומשום שזו הנורמה הציבורית המקובלת, והוא ישלם מחיר ציבורי כשהוא ימעל באמון ובמוסריות.
מערכת שמבוססת רק על חוסר אמון, מועדת לכישלון, ובאותו הזמן מבזבזת הרבה מאוד משאבים. לעומת זאת, כשדורשים אמון, מוסריות והגינות, ונותנים לדרישה הזו גיבוי ציבורי, אפשר להגיע לאותן תוצאות, בלי לבזבז את המשאבים הרבים.
את שפת האמון אפשר לקנות, ועוד יותר חשוב, לשדר, מגיל צעיר, ובמערכות הפשוטות יותר. אם נשכיל ליצור שפה של אמון בבית, להשתמש במערכות שמבוססות על אמון בבית הספר ובקהילה, הדברים אפשר לקוות שהדברים יחלחלו גם לרמה הלאומית.