לאורך ספר בראשית, ניתן לראות כיצד דמות מסיימת את תפקידה, למרות שעוד לא סיימה את חייה. אברהם ממשיך לחיות אחרי נישואי יצחק. אבל התורה עוזבת את העיסוק בחייו של אברהם, ועוברת לחיים של יצחק. וכאשר התורה מעבירה את אור הזרקורים ליעקב, היא מפסיקה לספר על יצחק. ככל הנראה, כשהבן מתחיל להיות יותר פעיל, התפקיד של האב הופך להיות סביל, והוא כבר לא מוביל את השתלשלות המאורעות.
לכאורה, כך קרה גם בפרשה הקודמת. התורה עוזבת את יעקב, ועוברת להתמקד ביוסף. אבל בפרשה שלנו, ישנה חזרה מסויימת ליעקב. כשהאחים חוזרים אל יעקב, ואומרים לו ששמעון נשאר במצרים, ושהתנאי לחזרתם למצרים הוא שבנימין ירד, יעקב אינו עושה דבר, חוץ מלהתלונן על מעשיהם של בניו ”אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ וְאֶת בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה“. ועם זאת, בשלב מסויים, יעקב הופך להיות גורם משמעותי. הוא זה שנותן את העצה לבניו, ומסביר להם מה לעשות כדי שיוכלו לעמוד שוב לפני יוסף.
רגע השינוי הוא בפסוק אחד: ”וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם אֲנַחְנוּ גַם אַתָּה גַּם טַפֵּנוּ“. כאשר יעקב מבין שאין ברירה, שמשהו חייב לקרות כי אי אפשר להישאר בחוסר מעש, אז הוא מתעשת, וחוזר להיות דמות פעילה.
הרבה פעמים, אנחנו עסוקים בעבר. יש לנו תלונות על מה שנעשה – אילו דברים היו לא בסדר, ומה היה צריך לעשות אחרת. אולם, הדיונים האלו אינם מקדמים שום דבר. אבל מי שמבין שתלונות על העבר לא יפתרו את הבעיה, וצריך לעשות משהו, הופך להיות פעיל, לוקח אחריות על חייו, ויכול גם להצליח.