בסוף הפרשה, אנו קוראים על קניית כל אדמת מצרים על ידי יוסף. מה תכליתה של פרשייה זו? חז"ל (חולין ס:) מציעים שמעשיו של יוסף נועדו לעזור למשפחת יעקב להתמודד עם הירידה לגלות מצרים, שבני יעקב לא ירגישו כגרים בארץ לא להם, כי כולם מסביב גרים בארץ לא להם. אבל ישנו קושי מוסרי בהסבר זה. אני חושב, שבשביל אי נעימות מסויימת של בני יעקב, לא סביר לטלטל אומה שלמה. לדעתי, צריך להניח, שיוסף היה צריך להעביר את כל המצרים, מסיבות ענייניות. לרכז את כולם בערים, כדי להקל על חלוקת המזון, או סיבות מעין אלו. אלא, שאם כל הפרשה מציגה רק פתרון מעשי של יוסף לבעיות הכלכלה של העם במצרים, יש לשאול, מדוע הדברים נכתבו בתורה.
לדעתי, התורה מספרת לנו על הפתרון המעשי של יוסף, משום שיש בו תועלת נוספת. יוסף, שכבר חי בגלות עשרים ושתים שנה, מבקש להכין את יעקב וביתו לחיי הגלות.
יש הרבה ביטחון בעשייה של מה שעשיתי כבר המון זמן, בביתיות מוכרת שכזו, ובהרגשה, שמה שהיה הוא שיהיה. אבל בסוף הפרשה שלנו, יוסף צריך להתמודד עם משבר הרעב שבמצרים. הוא צריך להתמודד, המצרים צריכים להתמודד, והוא צריך ללמד את אחיו בני יעקב, כיצד להתמודד עם משבר היציאה לגלות.
כאמור, ליוסף לא היתה ברירה. המציאות במצרים היתה צריכה להשתנות. אבל כיצד שומרים על יציבות כשצריכים להשתנות?
הרש"ר הירש והעמק דבר אומרים, שכשיוסף העביר את העם לערים, הוא העביר קהילות שלמות. מי שעבר כקהילה, אולי איבד את הקרקע שלו, אבל נשאר עם גורם יציבות חלופי – הקהילה. הקהילתיות נותנת יציבות וכח שהסטטיות לא יכולה לתת.
הכח של הקהילה לא טמון בכך שהיא קבועה במקומה, אלא בכך שלכל יחיד יש רשת ביטחון מהסביבה. ב'מישהו הולך תמיד איתי'. בכך שיש לאדם אוסף של אנשים מוכרים סביב, שהוא יודע שהם שם בשבילו – גם בחיים הרגילים וגם בזמן משבר.
הרבה מהמפרשים עומדים על כך שיוסף שכנע את פרעה שהאחים הם אנשי מקנה, כדי שהם יוכלו לגור לבד, ולא להתערבב עם המצרים שסביבם. זה נחוץ אולי גם מסיבות דתיות, אבל גם מסיבות של התמודדות עם הניתוק מהארץ. בני יעקב ירדו למצרים ועזבו את ארץ מולדתם. אי אפשר להיות סטטים ולהפטיר כדאשתקד. אבל אפשר לשמור על המשפחתיות ועל הקהילתיות ולהיות ביחד, וזה כח חלופי.
אנחנו לא בדור של גלות. אבל אנחנו בדור של קיבוץ גלויות. אנחנו חיים בדורות שרואים עולם מתהפך, וכיצד המבנים הלאומיים הגדולים עושים שינויים דרמטיים גדולים. אנחנו הדור של התקומה של שרידי השואה שהופכים למעצמת הייטק. אנחנו דור של כור היתוך של בני עדות שונות, שלכל אחד המילים של 'ככה עושים אצלינו' בעלות משמעות שונה.
דומני, שהדרך של הדור שלנו לעמוד באתגרי הזמן עוברת דרך חיזוק הקהילתיות. זהו האתגר שלנו: לראות כמה אנחנו חולקים הווי משותף, כמה אנחנו רואים את האחר בצרתו ומסייעים בעדו, ובאופן כללי, עד כמה יש לנו תחושה של 'ביחד'.