מילדות מרגילים אותנו לשמוע את סיפורי התנ"ך, ולא לקרוא אותם בתנ"ך בפנים. זה גורם לכך, שגם כשאנחנו קוראים, אנחנו לא תמיד שמים לב למה שאנחנו קוראים.
כשמשה מגיע אל פרעה ומבקש שחרור לעם ישראל. מה בדיוק הוא מבקש?
וַיֹּאמְרוּ, אֱ-הי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ; נֵלְכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר, וְנִזְבְּחָה לה' אֱ-הינוּ פֶּן יִפְגָּעֵנוּ, בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב.
נראה, שמה שבני ישראל רצו היה בסך הכל ללכת לעשות זבח לה' במדבר. ומה אחרי כן? אפשר בהחלט להבין, שהם תכננו לחזור. זו לא המצאה של משה. כך ציווה אותו הקב"ה (פרק ג פס' יח):
וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו ה' אֱ-הי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ, וְעַתָּה נֵלְכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר, וְנִזְבְּחָה לה' אֱ-הינוּ.
אם מדובר ביציאה לחג ה' בלבד, ניתן להבין את הדו-שיח שמתרחש בפרשה שלנו, במכת ארבה. בתחילה, פרעה מסרב להקשיב לבני ישראל. אבל לאחר שעבדיו מבקשים ממנו, הוא מוכן לוותר. ואז מתקיים הדו-שיח הבא:
וַיּוּשַׁב אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן, אֶל פַּרְעֹה, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' אֱ-היכֶם; מִי וָמִי, הַהֹלְכִים. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ; בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ, נֵלֵךְ כִּי חַג ה', לָנוּ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, יְהִי כֵן ה' עִמָּכֶם, כַּאֲשֶׁר אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם, וְאֶת-טַפְּכֶם; רְאוּ, כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם. לֹא כֵן, לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת ה' כִּי אֹתָהּ, אַתֶּם מְבַקְשִׁים; וַיְגָרֶשׁ אֹתָם, מֵאֵת פְּנֵי פַרְעֹה.
הויכוח כאן מתקיים בשאלה מי ילכו לאותו 'חג ה'.
לא נדון כאן בשאלה, האם היתה זו רמאות של משה (ובעצם של הקב"ה). הרי היה ברור שהמטרה היא להוציא את בני ישראל ממצרים לבלי שוב. אם כן, מדוע לומר שהמטרה היא רק לחגוג את חג ה'? מי שרוצה לדון בשאלה זו, יכול לקרוא את עיונו של הרב סמט לפרשתנו, בסדרה הראשונה. אבל אני רוצה לבחון את השיח כשלעצמו.
פרעה בא להוכיח למשה, שהוא משקר בכך שהוא אומר שבני ישראל יוצאים לחג ה'. אילו הייתם יוצאים רק לחג ה', היו רק הגברים יוצאים. יציאה עם הטף והנשים פירושה שאתם פשוט מתכוונים לברוח, ועל כך פרעה לא היה מוכן להסכים.
אולם, בניגוד לפרעה, משה כן חושב שכשיש חג ה', הרי שכל עם ישראל צריך להיות שותף בו – גברים נשים וטף.
בין פרעה למשה רבנו פעורה תהום רחבה בתפיסה של עבודת הא-ל. ביסודו של דבר, התפיסה של פרעה היא של עבודת א-ל פרטית. לעומת זאת, התפיסה של משה היא תפיסה כללית לאומית. לפני מתן תורה הקב"ה מדגיש שהתכלית של עבודת ה' היא לא פרטית, אלא לאומית "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". בתפיסה של גוי קדוש, ברור שאי אפשר לומר שרק לגברים יש עבודת ה', ושאר העם לא עושה שום דבר. בממלכת כהנים, לכולם יש תפקיד בעבודת ה'.
חשוב להדגיש, שפרעה היה יכול לומר למשה – אוקיי, הנשים ישארו בבית וישמרו על הילדים, ויכינו אוכל עבור הגברים שהולכים לעבוד את ה', ובכך הן תהיינה שותפות בעבודת ה'. אבל גם את זה שולל משה. כי למרות שהגמרא אומרת ש'נשי במאי זכיין – שמביאות בניהן לבית המדרש', ה'לכתחילה' הוא שגם הנשים יעבדו את ה' באופן יותר 'ישיר'.
זה לא אומר, שביהדות אין הבדלי מעמדות וסדרי עדיפויות. לא כולם עובדים במקדש, רק הבכורות ולאחר מכן הכהנים, ולא כולם חייבים בכל המצוות. אבל בעיני, החלוקה הזו משקפת בעיקר חוסר ברירה – כשאי אפשר ששני בני הזוג יקיימו את כל המצוות, קובעים עדיפות מי כן ומי לא. באופן מהותי – עבודת ה' היא מונח ששייך לכולם. ואף אחד לא יכול לומר 'אני עוסק בתחום כזה וכזה, ושם אני טוב, ובתחום הרוחני, אני לא טוב, ולא מדבר אלי'. אי אפשר להסתפק לא בעבודה בהיי טק, לא בחקלאות, ולא בבישולים במטבח.
התורה דורשת מכולנו, גברים נשים וטף, למקסם את השותפות שלנו, עם דאגה לסדרי העדיפויות הנכונים, בקיום מצוות, בתפילה ובעבודת ה' בכל לבבנו ובכל נפשנו ובכל מאודנו.