טעם מצוות כיבוד הורים
מצוות כיבוד הורים היא המצווה החמישית שבעשרת הדברות. מקובל לחלק את עשרת הדברות לשתי קבוצות, כך שה'לוח' הראשון עוסק בענייני בין אדם למקום, ואילו ה'לוח' השני עוסק במצוות שבין אדם לחברו.
באופן טבעי, היינו מצפים שמצוות כיבוד הורים תשתייך ללוח השני, שהרי היא עוסקת במערכת היחסים שבין בני אדם. אולם, בפועל, בהיותה המצווה החמישית, היא משתייכת ללוח הראשון.
כתוצאה מכך, ניתן לדבר על שני טעמים שונים למצוות כיבוד הורים – טעם הקשור לבין אדם לחברו, וטעם הקשור לבין אדם למקום.
כך מנמק ספר החינוך (מצווה לג) את מצוות כיבוד הורים:
משרשי מצוה זו, שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה, שזו מידה רעה ומאוסה בתכלית לפני א-הים ואנשים. ושיתן אל לבו כי האב והאם הם סיבת היותו בעולם, ועל כן באמת ראוי לו לעשות להם כל כבוד וכל תועלת שיוכל, כי הם הביאוהו לעולם, גם יגעו בו כמה יגיעות בקטנותו.
וכשיקבע זאת המדה בנפשו יעלה ממנה להכיר טובת הא-ל ברוך הוא, שהוא סיבתו וסיבת כל אבותיו עד אדם הראשון, ושהוציאו לאויר העולם וסיפק צרכו כל ימיו, והעמידו על מתכונתו ושלימות אבריו, ונתן בו נפש יודעת ומשכלת, שאלולי הנפש שחננו האל יהיה כסוס כפרד אין הבין, ויערוך במחשבתו כמה וכמה ראוי לו להזהר בעבודתו ברוך הוא.
על פי ספר החינוך, עיקרה של מצוות כיבוד הורים היא בהכרת הטוב. בראש ובראשונה, הכרת הטוב כלפי ההורים, שהולידו את הילד וגידלו אותו. אולם, ספר החינוך מקפיד לציין, שלהכרת הטוב ישנו ערך נוסף, משום שהוא מוביל להכרת הטוב כלפי בורא עולם.
הרש"ר הירש (בפירושו לתורה, שמות כ, יב) הלך בדרך שונה:
יסודה של מסורת אינו אלא מסירתה הנאמנה לבנים מידי האבות וקבלתה ברצון בידי הבנים מידי האבות. על כן לא נתקיימו לאורך ימים יסודות הבניין הגדול שיסד ה' בישראל- אלא על המשמעת העיונית והמעשית של בנים כלפי אבות ואמהות, ונמצאנו למדים כי כבוד אב ואם הוא התנאי היסודי לנצחיותה של האומה הישראלית. על ידי האב והאם נותן ה' לילד לא לבד את הוויתו הפיסית, אלא הם למעשה גם החוליה המקשרת את הילד אל העבר היהודי ויעשה אותו לבן ישראל ולבת ישראל. מידי ההורים מקבל הילד את מסורת התעודה הישראלית, המעוצבת בדעת, בהליכות ובדרכי חינוך, … מצות "כבד את – אביך ואת – אמך" דורשת מאתנו: לגלות בכל דרך שהיא ובכל התיחסותנו אל ההורים את הכרתנו העמוקה בדבר החשיבות הגדולה שה' נתן להורים כלפינו. מדרכי הכיבוד הוא, בראש וראשונה, לשמוע בקולם ללא תנאי ולמלא כל רצונם בזריזות, ובלבד שרצונם לא יהיה מנוגד לרצון ה', שהרי על ההורים להיות דוברים ומתווכים לרצון ה', והרי זאת תעודתם וחשיבותם הגדולה. תעודה זו של ההורים היא יסוד מצות כיבוד אב ואם, ולא מידת החסדים, גדולה או קטנה, שגמלו לילדיהם,
הרש"ר הירש מסביר, שלהורים ישנו תפקיד חשוב מאוד בהעברת המסורת של יציאת מצרים, ומסורת האמונה בכללה. כיבוד ההורים נחוץ כדי להבטיח את העברת המסורת, משום שבלי שהבן יכבד את הוריו, הוא לא ישמע מהם את המסורת. לדבריו, כיבוד הורים הוא רק אמצעי אל הדבר העיקרי, שהוא העברת המסורת.
שני הטעמים האלו מציגים עמדה שונה לא רק ביחס לטעמה של מצוות כיבוד הורים, אלא גם באשר להגדרה המעשית של המצווה. לדבריו של ספר החינוך עיקרה של מצוות כיבוד הורים הוא השירות להורים. הכרת הטוב באה לידי ביטוי בכך שעוזרים להורים ומסייעים בידם. לעומת זאת, לדבריו של הרש"ר הירש, יש חשיבות גם בעצם הציות להורים "לשמעו בקולם ללא תנאי" ולא בסיוע להם.
כפי שנראה בהמשך, שתי האפשרויות האלו ביחס להגדרת החובה במצוות כיבוד הורים נוכחות מאוד בהלכות השונות של כיבוד הורים, ותלויות במחלוקת ראשונים.
בין כבוד הורים למוראם
הגמרא בקידושין (לא:) אומרת:
תנו רבנן: איזהו מורא, ואיזהו כיבוד? מורא – לא עומד במקומו, ולא יושב במקומו, ולא סותר את דבריו, ולא מכריעו; כיבוד – מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא.
מדברי הברייתא ברור, שעיקרה של מצוות הכיבוד הוא הסיוע להורים. האם מצוות מורא מבטאת את הפן השני בכיבוד הורים שהצגנו, הפן של הצורך לשמוע בקול ההורים? האם זו משמעות האיסור לסתור את דבריו של ההורה?
הראשונים והאחרונים דנים בשאלה האם אכן אסור לבן לחלוק על אביו. במיוחד לאור העובדה, שמצינו מחלוקות בין רבנים ותלמידיהם ובין רבנים ובניהם, ואדרבה, הרמ"א (יו"ד רמב, ג) פוסק במפורש:
מותר לחלוק עליו [=על רבו] באיזה פסק או הוראה, אם יש לו ראיות והוכחות לדבריו שהדין עמו
הט"ז (יו"ד רמ סק"ג) כותב:
הא דמצינו בטור ח"מ שהטור חולק עם אביו כמה פעמים היינו שלא בפניו כמו שכתב כאן דוקא בפניו אסור. ומכל מקום נראה לי, דאם הוא חולק על אביו ויש עוד אחר שאומר כאביו והוא רוצה להוכיח ולכתוב דעתו כדעת החולק על אביו לא יזכיר שם אביו אלא שם האחר כיון שיוכל לעשות דרך כבוד יעשה.
כלומר, אין איסור לחשוב אחרת מהאב. אלא שאין לחלוק עליו בפניו. אלא שגם שלא בפניו, ראוי שלא לחלוק חזיתית על האב, כאשר הדבר אפשרי. לעומת זאת, הש"ך (שם סק"ב) כתב שאסור לבן לחלוק על אביו, גם שלא בפניו.
בערוך השולחן (שם סעיף יב) נקט כדעת הט"ז:
וכל זה הוא רק בפניו אבל שלא בפניו הרי מצינו בגמ' שר"א בר' שמעון חולק על אביו ומר בר רב אשי אמר הא דאבא דקטנותא היא והרמב"ם חולק על אביו בפי"א משחיטה דין י' ע"ש והטור חולק על הרא"ש ואיך אפשר לומר שאין לחלוק בדינים על אביו הלא תורת ד' היא והיא תורת אמת ואין מחניפין בה ואפילו בפניו יכול הבן לפלפל עם האב ולהקשות ולתרץ ולהעמיד ההלכה על מכונה והרבה בגמ' שהבן הקשה לאביו ותירץ לו וכך דרכה של תורה. ויש מי שאומר דלסתור דבריו אסור אף שלא בפניו [ש"ך שם] ותמיהני מהך דמר בר רב אשי שהבאנו אלא בפניו אסור לומר בלשון סתירה שאינו מדרך הכבוד אלא ישא ויתן עמו עד שיודה זל"ז וגם אם הבן נשאר בדעתו שאינו כן יחזיק זו בלבו ולא יאמר לו מפורש אין נ"ל כדבריך:
לדעתו, אפילו בפני האב מותר לבן לחשוב אחרת ולהביע את עמדתו בקול. ורק לא יאמר את הדברים בלשון סתירה, אלא בלשון מכבדת.
אם כן, מצוות מורא אינה מחייבת בהכרת את המסקנה, שהבן צריך לעשות כפי שאביו מורה לו בכל דבר.
חובת הציות להורים – ראיות מהראשונים
הסוגיה בקידושין (לב.) דנה בשאלה אם כיבוד אב הוא משל אב או משל בן. כלומר, האם במסגרת כיבוד הורים, הבן צריך להוציא הוצאות כדי לעזור להוריו (-כיבוד הורים משל ב), או שהוא רק צריך להשקיע זמן וטירחה, אבל מהכסף של ההורים עצמם (-משל אב). הנפקא מינה המתוארת בגמרא היא, במקרה שבו האב רוצה לזרוק את הארנק של הבן לים, דהיינו לאיבוד. למאן דאמר שכיבוד הורים משל בן, הוא צריך לאפשר לאביו לעשות כן. אבל למאן דאמר שכיבוד הורים משל אב, אין חובה לבן לאפשר לעשות כן.
התוספות במקום (ד"ה רב יהודה) כותבים שלמאן דאמר שכיבוד הורים הוא גם משל בן, אף שאדם צריך לסייע להוריו בכספו, אין בכלל זה חובה להפסיד ממון כדי להשיב את אבדת ההורים:
דהא דאמר כיבוד אב קודם, היינו דוקא להניח לאביו לעשות רצונו בממונו, לפי שזהו גוף הכיבוד. אבל באבידתו כיון שאין האב נהנה באבידה עצמה אין הבן חייב להפסיד אבידתו בשביל אביו. ואף על גב דאמרינן בסמוך כדי שיטול ארנקי ויטיל לים ואינו מכלימו למ"ד משל בן, התם מיירי באותו ענין שיש לאב קורת רוח בכך כגון שזורקו לים למירמא אימתא אאינשי ביתיה דאי לאו הכי אם בחנם משליך רשע הוא דעובר בבל תשחית.
כלומר, לדעת התוספות, הבן חייב לאפשר לאביו להנות ממונו של הבן (למאן דאמר שכיבוד אב הוא גם משל בן), רק כאשר האב נהנה מהכסף בעצמו. לא כאשר ההנאה של האב היא מעניין צדדי, כמו העובדה שבנו ממלא את רצונו. כלומר, לדעת התוספות, מצוות כיבוד הורים לא מטילה על הבן חובה לציית לרצון ההורים.
כיוצא בדברים אלו כותב גם הרמב"ן ביבמות (ו.) בצורה בהירה יותר:
אין זה עיקר כבוד אלא מה שאמרו בקידושין איזהו כיבוד מאכילו ומשקהו ומלבישו ומנעילו וכו' וכל דבר שיש לו הנאה בו, אבל אמר לו לעשות דבר שאין לו הנאה של כלום אין זה כיבוד שאמרה תורה…
אבל אצל חלק מהראשונים נראה, שגם עצם עצם הציות להורים שייך למושג של כיבוד הורים. כך למשל כותב הרא"ש (שו"ת הרא"ש, כלל טו אות ה):
ששאלת: על האב שצוה לבנו שלא ידבר עם יהודי אחד, ולא ימחול לו מה שעשה, עד זמן קצוב; והבן חפץ להתפייס עמו, אלא שחושש לצואת אביו.
דע, שאסור לשנוא לשום יהודי, אם לא שיראהו עובר עבירה. והאב שצוה לשנוא לו, לאו כל כמיניה לצוותו לעבור על דברי תורה; שנאמר: אני י"י, מוראי למעלה ממוראכם. ועוד, לא היה האב בזה הדבר עושה מעשה עמך, ואינו צריך לכבדו.
מדברי הרא"ש עולה, שבעקרון הבן היה צריך לשמוע בקול אביו ולא לדבר עם אותו יהודי, אלא שכיוון שמדובר בדבר איסור, הבן צריך להימנע מלשמוע בקול אביו.
כיוצא בכך כותב תרומת הדשן (סימן מ) שבן אינו חייב לשמוע בקול אביו בשאלה היכן ללמוד תורה, משום שלא מן הכל אדם זוכה ללמוד, וכיבוד הורים נדחה מפני מצוות תלמוד תורה. משתמע, שאם לא היה עניין של תלמוד תורה, הבן היה צריך לציית לאביו בשאלת מקום המגורים.
לעומת זאת, המהרי"ק (שורש קסו אות ג) הולך בדרכם של התוספות והרמב"ן. הוא נשאל האם בן צריך לציית לאביו בשאלה אם מי להתחתן. המהרי"ק כותב בהתחלה נימוקים בסגנונם של תרומת הדשן והרא"ש, אבל הנימוק השלישי שלו מבוסס על דברי התוספות והרמב"ן:
דעד כאן לא מיפלגי אם משל אב אם משל בן אלא בדבר דשייך האב בגווה פרנסת האב שצורך גוף האב וקיומו אבל במלתא דלא שייך בגוויה כי הכא פשיט' דאין כח לאב למחות בבן לא משום כבוד ולא משום מורא דלא שייך כבוד אלא כגון מאכילו משקהו מלבישו מנעילו כו' מורא לא ישב במקומו ולא סותר את דבריו כו' וכן כיוצא בזה דשייך לאב אבל במלתא דלא שייך האב בגווה פשיטא דאין כח האב למחות ביד בנו.
אם כן, נחלקו הראשונים בשאלה אם חובת כיבוד הורים קשורה לחובה לסייע לצרכיהם של ההורים בלבד – מאכילו ומשקהו, או שהיא כוללת גם את החובה לציית לדבריהם, כל זמן שהם לא סותרים מצוות ואיסורים אחרים.
חובת הציות להורים – מדברי האחרונים
הגר"א (יורה דעה סימן רמ סקל"ו) נוקט כדעת הרמב"ן והמהרי"ק, שחובת כיבוד ההורים היא רק בעניינים שיש להם הנאה ישירה מהם. לעומת זאת, בספר המקנה (קידושין לא.) כתב שחובת מורא מחייבת גם לשמוע בקול ההורים, כי אחרת זה בגדר 'סותר את דבריו'. ועוד פוסקים רבים נחלקו בעניין (ראה מובאות רבות ביביע אומר חלק ח, יורה דעה כב).
למעשה, דומני שהאחרונים נוטים להקל בסוגיה זו, ולמצוא את הדרכים, שמחמתן אין הבן חייב לציית להוריו, במיוחד בכל הנוגע להחלטות חשובות בחייו[1]. אם נחזור לשאלה המהותית שבה פתחנו את הדברים, הרי שבגדול, חובת כיבוד הורים פירושה סיוע להורים, המבוסס על הכרת הטוב. החובה לשמוע בקול ההורים מרכזית פחות, כשבוחנים את השאלה ממבט הלכתי.
*****************
[1] כך נראית מסקנתו של הרב יעקב אריאל (התנדבות לקצונה בניגוד לרצון ההורים – באהלה של תורה חלק א סימן י. כאן), וכך מסקנתו של הרב מלמד (פניני הלכה ליקוטים ג, כיבוד הורים אות טז. כאן).