מיד לאחר חציית ים סוף, עם ישראל נתקל בשני קשיים. ראשית, במרה, העם צמא למים. ולאחר מכן, כשהגיעו למדבר סין, העם רצה אוכל, והקב“ה הוריד להם מן. מה באה התורה ללמדנו בשני הסיפורים האלו?
הרש“ר הירש (טו, כה) מסביר, שסיפור המים במרה בא ללמד, שהקב“ה לא רק עושה את הניסים הגדולים, ההצלות הגדולות, שמתרחשות בעיתות משבר. כל ההתנהלות היום יומית, כולה מכח הקב“ה. ולכן, אפילו כשאדם רוצה כוס מים, הקב“ה נמצא שם בשביל לסייע בעדו. פרשת מרה היא סמל לנוכחות המתמדת של הקב“ה בחיינו.
פרשת המן באה להוסיף נדבך. כשאדם רעב, אומר הרש“ר הירש, הוא אינו מסוגל לחשוב על קדושה. כשיש צורך קיומי דחוף, אדם עשוי לאבד את היכולת להאמין. אבל המן לימד את בני ישראל להאמין אפילו כשיש קשיים, ושגם על קשיים אלו צריך להתפלל ולקוות לישועה. וכשאדם מאמין בכך, עוצמת הלחץ מחמת צרכי היום יום יורדת, וזה כשלעצמו, מאפשר לאדם לעסוק בחיי הרוח.
ועם זאת, הקשיים הם עדיין קשיים, והם עדיין מפריעים לאדם להתרומם לחיי רוח וקדושה. בשביל להתמודד עם הבעיה הזו, ניתנה השבת לישראל. בשבת, עם ישראל אפילו לא היו צריכים ללקוט את המן. המן ירד פעמים ביום שישי, כדי שבשבת יהיה לעם ישראל השקט הנפשי הדרוש להתעלות.
לכולנו, שבת הוא יום של הזדמנות. להתנתק מצרכי העולם הזה, להרגע, ומתוך כך, להצליח להתרומם, להתקדש ולחיות ביתר שאת את חיי הרוח שלנו.