מבין כלי המשכן, תפקידו של השולחן הוא העלום ביותר. על השולחן היו מניחים מדי שבת את לחם הפנים, ושבוע אחרי כן, בשבת הבאה, הכהנים מסירים את הלחם הישן, ואוכלים אותו, ומניחים לחם חדש במקומו. מה עניינה של העבודה הזו?

רבנו בחיי מסביר, שהמילה שולחן, שבתורה נאמרה רק בהקשר של השולחן במשכן, באה מהמילה ’לשלוח‘. על ידי השולחן, הקב“ה שולח את ברכתו בלחם שלפניו, ודרכו, בכלל הלחם והמזון שבעולם. לדבריו, השולחן הוא מעין צינור, להעברת השפע הא-הי אלינו.

בדרך דומה הולך גם ה’בית יעקב‘ לרבי מפשיסחא. הוא מתבסס על דברי הגמרא במסכת חגיגה (כו:) האומרת שלחם הפנים היה טרי ביום שהיו מורידים אותו מהשולחן, כאילו יצא באותו היום עצמו מן התנור. לדעתו של ה‘בית יעקב‘, מה ששמר על הטריות של הלחם היה היותו לפני ה‘. וזו בדיוק מטרתו של  השולחן – לשמר את הטריות של הלחם, על ידי כך שמציבים אותו לפני ה‘. ככלל, העולם, בהיותו חומרי, הולך וקמל. מי שרוצה לשמור על חיות וטריות, חייב להיות מחובר אל המקור הא-הי. ואכן, בתורה כולה, המילה תמיד מופיעה אך ורק בהקשר של המשכן או השראת שכינה.

ומבין כל בעלי החיים, האדם הוא היחיד שיכול לעבור שינויים משמעותיים בחייו. משום שרק לאדם יש נפש חלק
א-וה ממעל, שמאפשרת לו להיות מחובר אל האינסוף ולהתחדש.