טעם הדין

מגילה ז:

תני רב יוסף: ומשלוח מנות איש לרעהו – שתי מנות לאיש אחד. ומתנות לאביונים – שתי מתנות לשני בני אדם.

מימרא זו היא המקור הבסיסי לחיוב משלוח מנות בפורים (מלבד המגילה כמובן).

שני טעמים מוזכרים בפוסקים לחיוב משלוח מנות.

תרומת הדשן (סימן קיא) כותב:

שאלה: בני אדם השולחים לחביריהם בפורים חלוקים וסדינים וכה"ג, יוצאים ידי משלוח מנות או לאו?
תשובה: יראה דאין יוצאים בהן דנראה טעם דמשלוח מנות הוא כדי שיהא לכל אחד די וספק לקיים הסעודה כדינא. כדמשמע  דאביי בר אבין ורב חנינא בר אבין הוו מחלפים סעודותייהו בהדדי, ונפקי בהכי משלוח מנות. אלמא דטעמא משום סעודה היא. ותו נראה דלא אשכחן בשום מקום דמיקרי מנות אלא מידי דמיכלי או דמשתי. וכן דקדק הרמב"ם בלשונו שכתב וחייב לשלוח שתי מנות של בשר או שתי מיני תבשיל או שתי מיני דאוכלים, ונראה דשתייה בכלל אכילה. ובמתנות לאביונים כתב מעות או מיני מאכלים. אלמא דגבי משלוח מנות סבר דווקא מידי דמיכלי.

מדבריו עולה, שהמוקד של משלוח מנות הוא כדי שיהיה לכולם אוכל לצורך סעודת פורים. המסקנה שמסיק תרומת הדשן מכך היא, שלא יוצאים ידי חובת משלוח מנות, אלא באוכלים.

טעם שני מביא החת"ם סופר (אורח חיים סימן קצו) בשם מנות הלוי:

על דברת הפרי חדש א"ח סי' תרצ"ה שפקפק על הרמ"א שפסק שאם שלח מנות לריעו ולא אבה לקבל כי מחל לו יצא ידי חובתו, וכתב הפר"ח לא ידעתי מניין לו זה. הנה בס' קרבן נתנאל פ"ק דמגלה [סי' ז' אות ט'] השיב על פר"ח מש"ס נדרים ס"ג ע"ב דיכול להתיר נדרו שלא עפ"י חכם לומר הריני כאילו התקבלתי, וה"נ דכוותיה, וצדקו דברי רמ"א.
ואני אומר לא עיין הגאון במ"ש הר"ן בשם הירושלמי שם כ"ד ע"א דמיירי בסתם ופליגי ר"מ ורבנן אי כוונת הנותן לכבוד עצמו או לכבוד המקבל, אבל אי כוונת הנותן לכבוד עצמו לא מהני באומרו הריני כאלו התקבלתי, וא"כ יפה כתב פרי חדש מנ"ל לרמ"א דכוונת מתקני משלוח מנות היינו מרדכי ובית דינו אי היה לצורך המשלח או לצורך מי שנשלח לו.
והנה ראיתי בזה ב' טעמים, בתרומת הדשן כתב כדי שיהיה הרוחה לבעלי שמחות, אולי לא יספיק לו סעודתו הרי חברו מסייעו עיין שם. וי"ל אפילו אית ליה טובא, מכל מקום תיקנו כך שלא לבייש מי שאין לו כבסוף מס' תענית, וא"כ כשם שאם באמת אין לו די ספוקו אין במחילתו כלום אלא אפי' אית לי' מ"מ לא ימחול משום שלא לבייש. אך בספר מנות הלוי להרבות השלום והריעות, היפך מרגילתו של הצר שאמר מפוזר ומפורד, פי' במקום שראוי להיות עם א' הנם מפוזרים ומפורדים במחלוקת, לכן תקנו משלוח מנות, א"כ י"ל כיון ששלח והראה חבתו אעפ"י שזה מוחל לו כבר יצא ידי חובתו, ויפה כתב פר"ח מנ"ל למהר"י ברי"ן ולרמ"א שכ' משמו להכריע בזה:

הדיון של החת"ם סופר הוא לגבי הדין המופיע ברמ"א, שאם שלח מנות לחבר, ולא רצה החבר לקבל, יצא ידי חובתו. הפרי חדש חולק על הרמ"א

החת"ם סופר אומר, שהדבר תלוי בשאלת הטעם של משלוח מנות. לדבריו של תרומת הדשן דלעיל, מטרת משלוח מנות היא מטרה פרקטית – שיהיה למקבל אוכל לסעודת פורים. אם כן, לדעת החתם סופר בדעת תרומת הדשן, אם המקבל לא קיבל, אין כאן מצוות משלוח מנות. אבל החת"ם סופר מביא דברי מנות הלוי, שכתב שהעיקר של משלוח המנות הוא להרבות אהבה שלום וריעות, כלומר העיקר הוא שהנותן רוצה לתת, ואם כן, עצם הרצון לשלוח מנות מראה חיבה, ובעצם הרצון יצא המשלח ידי חובתו.

לאור דברי מנות הלוי, ניתן לומר שאולי אפשר לצאת ידי חובה גם במשלוח של שאר דברים, מלבד אוכל[1].

אם כן, שתי נפקא מינות מהטעמים של משלוח מנות:

ראשית, לפי תרומת הדשן, משלוח מנות צריך להיות דבר ראוי לאכילה בדווקא. לפי מנות הלוי, יתכן שניתן לתת גם שאר דברים.

ושנית, ההבדל שמציע החת"ם סופר, שלפי תרומת הדשן חייבים שהמקבל יקבל, ולפי מנות הלוי, העיקר שהנותן רצה לתת.

לכאורה, ניתן להציע נפקא מינה נוספת, והיא למי עיקר הנתינה. לפי מנות הלוי, אין זה משנה כל כך למי נותנים. העיקר שמפגינים את האחוה. לעומת זאת, לפי תרומת הדשן, מסתבר שיש עדיפות לתת לאנשים שזה באמת יעזור להם לקיים סעודת פורים[2].

החלפת סעודות

בהמשך הסוגיא שם:

אביי בר אבין ורבי חנינא בר אבין מחלפי סעודתייהו להדדי.
רש"י: מחלפי סעודתייהו – זה אוכל עם זה בפורים של שנה זו, ובשניה סועד חברו עמו.

על פי פירושו של רש"י, נראה שאביי ורבי חנינא היו אוכלים כל שנה אחד אצל השני, ויוצאים בזה ידי חובת משלוח מנות. שהרי ההקשר של הסוגיא הוא דיני משלוח מנות^[3], וגם כי אחרת לא ברור מה החידוש שבגמרא.

אמנם, הרמב"ם (מגילה ב, טו) פירש בדרך אחרת:

ואם אין לו מחליף עם חברו זה שולח לזה סעודתו וזה שולח לזה סעודתו כדי לקיים ומשלוח מנות איש לרעהו.

כלומר, החידוש הוא שלמרות שבסופו של דבר כל אחד מהם נשאר עם אותה כמות מזון בערך, סוף סוף הם קיימו משלוח מנות.

על שיטת רש"י יש להקשות. אם כל אחד מהם היה מזמין את חברו בשנה אחרת, כיצד קיים האורח את מצוות משלוח מנות?

הב"ח (סימן תרצ"ה) כותב:

אבל רש"י ז"ל כתב וזה לשונו מחלפין סעודתייהו זה אוכל עם זה בפורים של שנה זו ובשניה סועד חבירו עמו עכ"ל ומשמע שרוצה לומר שלא היו שולחין זה לזה ופשיטא שאין שנה שניה מועיל להוציא את חבירו ידי חובת משלוח מנות משנה שעברה אלא כך הוא הפירוש דכיון דטעם משלוח מנות הוא כדי שיהא שמח ושש עם אוהביו וריעיו ולהשכין ביניהם אהבה ואחוה וריעות אם כן אם יסעוד אחד עם חבירו ורעהו הרי הם בשמחה ובטוב לב משתה יחד ופטורים הם מעתה מחיוב משלוח מנות והוא הדין בשנה שניה וכן בכל שנה ושנה אם יחזור ויסעוד אצלו כמו בשנה שעברה נמי יוצאין שניהם ידי חובתן…

בפשטות, הב"ח הולך בדרכו של בעל מנות הלוי וכותב, שעיקר מצוות משלוח מנות הוא כדי להרבות אהבה ואחווה. אם כן, על פי דברי רש"י, כאשר שנים אוכלים ביחד, בלי קשר לשאלה מי מהם הביא את האוכל, הם מקיימים את מצוות משלוח מנות.

משלוח מנות כשהמקבל אינו יודע ממי קיבל

כתב סופר (אורח חיים סימן קמא)

מה שנסתפקת מי ששולח מנות לרעהו ואין המקבל יודע מי שלח לו אם יוצא המשלח מצות משלוח מנות לפום רהיטא נראה לי דתליא בטעמא. לטעמא דתרומת הדשן דמצות משלוח מנות כדי למלאות חסרון מי שאין לו, מסתבר דיוצא גם כשאין חבירו יודע מי ששלח לו סוף כל סוף הגיע לתכלית המכוין ויש מצוה ביותר כעין מצות צדקה… אבל לטעמא משום חיבה שלום וריעות וכן משמע לשון איש לרעהו בוודאי אינו יוצא כשאין המקבל יודע מי המשלח דאין שלוח כזה דרך חיבה וריעות ואינו מקרב לבבות, וכיון שהחזקנו דינו של הרמ"א דיוצא כשאין מקבלו וכטעמא דמשלוח מנות משום חבה וריעות ממילא נשמע דאינו יוצא כשאין המשלח יודע מי שלח לו כנלפע"ד:

כלומר, לטעמו של תרומת הדשן, גם אם המקבל אינו יודע מי שלח לו, המצווה נתקיימה. העיקר שהמקבל יכול לאכול סעודת פורים. לעומת זאת, לטעמו של בעל המנות הלוי, לכאורה צריך להתמקד במערכת היחסים שבין הנותן והמקבל. ואם המקבל לא ידע, כיצד מרבים בכך אהבה ואחווה.

שלח אוכל ונתברר שאסור באכילה

בערוך השולחן (סעיף יז) כתב:

ויש להסתפק כששלח מנות לרעהו שבמרחקים קודם פורים ויגיעו לו בפורים את יצא בזה ידי משלוח מנות ויש מי שאומר דיצא, ולי נראה דלא יצא דבעינן משלוח מנות בפורים עצמו ועוד דהא עיקר המשלוח מנות הוי משום שמחה ואיזה שמחה היא לו עתה מה ששלח מקודם?  ואם שלח מיני בשר ונמצאו אח"כ טריפה וודאי דלא יצא…

בסוף דבריו כתב, שאם שלח בשר ונמצא אחר כך טרפה, לא יצא. מסתבר מאוד שדבריו הם לטעמו של תרומת הדשן, שהרי המוקד של הנתינה הוא שיהיה למקבל אוכל לסעודה, ואם התברר שהאוכל לא כשר, אם כן שוב לא נתן לו כלום.

אבל לשיטת מנות הלוי, יש מקום לומר שכשם שאם נתן והמקבל לא רצה, יצא ידי חובה, שהרי סוף סוף הפגין אחוה ורעות, כך הוא גם בנתן והתברר שהוא טרפה.

שיעור הנתינה

בהמשך הסוגיא בגמרא שם:

רבי יהודה נשיאה שדר ליה לרבי אושעיא אטמא דעיגלא תלתא וגרבא דחמרא, שלח ליה: קיימת בנו רבינו ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים.
רש"י: הכי גרסינן: קיימת בנו רבינו ומשלוח מנות – דהא תרי מנות איכא. הדר שלח ליה איהו – לא גרסינן ליה הכא.

על פי גירסת רש"י, נראה שהחידוש העיקרי בסיפר על רבי בגמרא, הוא בכך שגם משקה נחשב מנה לעניין משלוח מנות[4].

אבל הריטב"א (בחידושים שם) כותב:

אבל בכולהו נוסחי גרסינן קיימת בנו רבינו ומתנות לאביונים. פירוש, שלא היתה יקרה התשורה בעיניו ואמר שאינה מתנה לאדם כמוהו ולא יצא ידי חובת משלוח מנות איש לרעהו, הדר שלח ליה כלומר רבי יהודה נשיאה גופיה עגלא תליתאה ותלת גרבי יין שלח ליה קיימת בנו רבינו ומשלוח מנות איש לרעהו, כלומר שזו התשורה הראויה לך,

דהיינו, שתשובתו של רבי אושעיא לרבי יהודה נשיאה היתה, שמשלוח מנות צריך להיות לפי מדרגתו של המשלח. בביאור הלכה (סימן תרצה ד"ה חייב לשלוח) הביא שכן כתב החיי אדם בשם הירושלמי, ושראוי לנהוג כך לכתחילה.

 

*********************

[1] כעין דקדוק הדומה לכך ניתן אולי להסיק מדברי מהרי"ל (הלכות פורים סימן טו) הכותב שטוב לשלוח מנות ממאכל, כי רק כך נקרא מנות. ולא כתב שזה משום טעם הדין, כדברי תה"ד.

אמנם יש לדחות, שאף שטעם הדין הוא עניין אחד, יתכן שבפועל הדין רחב יותר, ולכן הביא ראיה ממשהו עקרוני יותר, שמנות הוא דווקא מיני מאכל.

[2] כמובן שסתם כך מסברא עדיף לתת להם.

[3] אמנם, הנקודה הזו אינה ברורה, כי המימרות הבאות בגמרא קשורות לדיני הסעודה כבר.

[4] ביאור אחר מופיע בטורי אבן, שדן בשאלה אם כשאדם נותן משלוח לעני, הוא יוצא ידי חובת משלוח מנות וגם מתנות לאביונים.