לאחר שהתורה תיארה את כלי המשכן בפרשת תרומה, מתוארים בגדי הכהנים בפרשת תצווה.  לכאורה, זהו סיום תיאור בניין המשכן, כאשר החלק הבא של פרשת תצווה עובר כבר לתיאור ימי המילואים – הדרך שבה הכהנים אמורים להתחיל את עבודתם במשכן. אולם, לאחר ימי המילואים, מופיעות עוד שתי פרשיות, שמקומן אינו ברור. פרשת עולת התמיד, שמקומה לכאורה בפרשת המוספים בפנחס, ופרשת מזבח הקטורת, שמקומו לכאורה יחד עם שאר כלי המשכן, בפרשת תרומה.

מאפיין מרכזי של עבודת התמיד ושל הקטורת המוקטרת על מזבח הזהב, הוא שהם נעשים תמיד. פרשיות אלו, שבאות אחרי ימי המילואים, מדגישות את העיקר בעבודת המקדש – לא החגיגות של ההתחלה, אלא התמיד שבכל יום. זוהי התכלית של המשכן – עבודת ה‘ תמידה ורצופה כל יום. ועל כן הן באות לאחר ימי המילואים – התורה מתארת את היעד של המשכן.

המשכן כולו נועד לתת המשכיות וקביעות למפגש עם הקב“ה במעמד הר סיני.  כי מפגש חד פעמי עם בורא עולם, מעורר השראה ככל שיהיה, הוא רק משהו חד פעמי. השגרה העיקשת, שלא מחפשת לעשות משהו חדש בכל יום, ולא מחפשת את הריגוש, אלא אדרבה, את הסדר והקביעות שמבטאים חיבור מהותי.