בפרשה שלנו, מתרחש המשבר הרציני הראשון במערכת היחסים בין הקב"ה ובין עם ישראל. משבר חמור מאוד, שיחד עם המשבר בשנה השניה, סביב חטא המרגלים, מהווים את נקודות השפל של עם ישראל בזמן המדבר. חטא העגל כמובן.
הקב"ה כ"כ כועס על עם ישראל, שהוא בעצם משחרר את עצמו לחלוטין מהקשר עם עם ישראל. "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". העם שלך, אתה העלית. לא אני. מבחינת הקב"ה, יש רק משהו אחד לעשות "רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא: וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל". צריך לכלות את עם ישראל, ולהתחיל את התהליך מחדש. ממשה. כמעט כמו בדור המבול.
מה עושים כשיש שבר כזה גדול? התגובה שאנחנו מכירים אצל משה היא שבירת הלוחות, ולאחר מכן הקריאה 'מי לה' אלי, שימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ".
למה משה שבר את הלוחות?
הרבה מן המפרשים מדברים בווריאציות שונות על כך שמדובר בכעס על בני ישראל. עם ישראל אינם ראוים לקבל את הלוחות. משה פועל כנציגו של הקב"ה, ובעצם בסוג של קנאות לה'.
אבל השבוע חשבתי על מסקנה מעניינת ממדרש שרש"י מביא. על הפסוק "פסול לך" כותב רש"י:
אתה שברת הראשונות, אתה פסל לך אחרות. משל למלך שהלך למדינת הים והניח ארוסתו עם השפחות, מתוך קלקול השפחות יצא עליה שם רע, עמד שושבינה וקרע כתובתה, אמר אם יאמר המלך להורגה אומר לו עדיין אינה אשתך. בדק המלך ומצא, שלא היה הקלקול אלא מן השפחות, נתרצה לה. אמר לו שושבינה כתוב לה כתובה אחרת, שנקרעה הראשונה. אמר לו המלך אתה קרעת אותה, אתה קנה לך נייר אחר, ואני אכתוב לה בכתב ידי, כן המלך זה הקדוש ברוך הוא, השפחות אלו ערב רב, והשושבין זה משה, ארוסתו של הקדוש ברוך הוא אלו ישראל, לכך נאמר פסל לך.
כלומר, שבירת הלוחות לא היתה כדי להעניש את בני ישראל, אלא אדרבה, כדי לדאוג להמשך הקשר בין עם ישראל לקב"ה, וכדי לצמצם את נזקי החטא.
סך הכל, המדרש הזה משתלב גם עם הפשט, במובן שעוד לפני שמשה יורד מההר, הוא כבר מתחיל להתפלל על העם. הפסוקים של 'ויחל משה' נאמרו עוד קודם הירידה מן ההר. כי משה הוא לא רק נציגו של הקב"ה, הוא גם נציג העם, ותפקידו הוא למצוא את הדרך ליישר את ההדורים.
החטא של עם ישראל הוא חטא עצום ונורא, שאי אפשר להתעלם ממנו. משה לא יכול להמשיך את החיים כרגיל, ועם ישראל לא יכול להמשיך כרגיל. משהו חייב לקרות. אם עם ישראל קיבל את התורה, והקשר עם הקב"ה הוא קשר מלא, אז אין מה לעשות עכשיו חוץ מלהשמיד את עם ישראל. אבל אם אפשר לחזור קצת אחורה, למצב פחות שלם של קשר בין הקב"ה לעם ישראל, אז יש מקום לתהליך של תיקון. יש לבחירה הזו גם מחיר. בסופו של דבר, משה לא חוזר ממש למחנה, אלא מציב את אוהלו מחוץ למחנה. זה לא שהחיים חזרו למסלולם מבחינתו.
זה איום ונורא. לוותר על הקשר שבין הקב"ה לעם ישראל? האם אפשר לוותר על הקשר הזה? משה עושה בחירה. הוא בוחר לוותר על קשר כזה בטווח הקצר, כדי להרוויח משהו בטווח הארוך.
זהו טבעו של משבר. צריכים להחליט. וצריכים להבין מה חשוב יותר ומה פחות, מה יעזור בטווח הארוך ומה לא. ואין ברירה, צריכים לקחת סיכונים מסויימים.
אני חושב שמה שאפשר ללמוד ממשה רבנו הוא, שכשיש משבר, צריך לברר לעצמנו מה מטרה ומה אמצעי. מהם הדברים שחשובים בטווח הארוך, ומה הדברים שאנו עושים מתוך חשיבה לטווח הקצר. ולהיות עם נכונות לוותר ולשנות על הדברים שהם עניין של טווח קצר, כדי להרוויח משהו בטווח הארוך.
בכתב הסיני, משבר הוא שילוב הסמלים של סכנה והזדמנות. מי שמגיע למשבר ומפטיר כדאשתקד, מסתכן. ומי שהמשבר נתפס כהזדמנות למחשבה חדשה ונכונות להשתנות, ימצא את עצמו מתעלה מהמשבר.