”וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ“.  הרבה מן המפרשים עמדו על השאלה, מה היחס בין הביטוי ”נשאו לבו“ ובין ”נדבה רוחו אותו“. יש מהם, כמו האור החיים, שהבינו שמדובר על שתי רמות שונות במאמץ לנתינה. יש מי שמביא בצורה סבירה, בהתאם למה שיש לו. הוא מתנדב משלו למשכן. ויש מי שמתאמץ יותר, ונותן מתוך רצון לתת, ’בלי חשבונות‘, וזהו מי שנשאו לבו.

לעומת זאת, הרמב“ן מפרש, שנדיבות לב מתייחסת להבאת החומרים למשכן, ואילו נשיאות הלב מתייחסת למי שבא לעבוד במלאכת המשכן. הרמב“ן מסביר, שמי שבא למלאכת המשכן לא היה בעל אומנות שלמד את אומנותו ממורה. אלא מי שחשב בלבו ’אני מתאים לכך‘. יש בכך דמיון מסויים למידת הגאווה, כאשר אדם בא ואומר שהוא מתאים למלאכה מסויימת, בלי שהוא מנוסה בה, ועל כן התורה מכנה את מי שבא בדרך זו ’נשאו לבו‘. אולם, אין כאן ביקורת. אדרבה, אנשים אלו הם בעלי המלאכה שבנו את המשכן בסופו של דבר.

הרבה פעמים, נוח לנו לעשות כמו כולם. לבדוק מה ’רשימת הדרישות‘, ומנגד מה ה‘מלאי‘ שיש לי, ועל פי זה, לדעת מה אני יכול לתרום. אבל לפעמים, אדם יכול גם להעיז ולומר – אם יש לי חשק ותחושה שאני מסוגל למשהו נוסף, כדאי לנסות לראות כיצד ניתן לרתום את הרצון הזה לעשייה. אדם צריך להאמין בכנפי הרוח שלו, ולתת להן לשאת אותו למעלה.