מדי שנה, בכל פעם שמתחילים ללמוד את ספר ויקרא, אני חוזר אל מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן ביחס לטעמי הקרבנות.
מדברי הרמב"ם נראה, שקרבנות הם עבודת ה' מדרג שני. הם קיימים רק כנגד הצורך של עם ישראל לעבוד בצורה גשמית, בדומה לעבודה הזרה שהיתה נהוגה בזמנם. ולכן גם בפרטי הקרבנות, הרבה עניינים קשורים כ'אנטי' לאופן שעובדי עבודה זרה היו עושים.
לא נדון בפרטים ובקשיים בשיטת הרמב"ם. האלטרנטיבה של הרמב"ן היא, שעבודת הקרבנות היא עבודה המופנית כלפי הקב"ה בלבד. בלשונו של המשך חכמה (בהקדמתו לספר ויקרא) "לקרב כל הכוחות העולמות, והוא עניין עלעקטרי רוחני". זה גם פירוש המילה קרבן, לדעתו – שמקרב את ישראל לאביהם שבשמים. לשיטתו, אין בקרבנות משהו ברור שקשור לאיזושהי השפעה פסיכולוגית עלינו.
המשך חכמה מנסה לתת מקום לשני הפירושים. הקרבנות הקרבים בבמות, הם כנגד עבודה זרה, כדרכו של הרמב"ם. בא לך להקריב קרבן? לפחות תקריב אותו לא-ל הנכון. לעומת זאת, עבודת המקדש, היא קשורה למקום של הרמב"ן.
ההבדלים בין הגישה ה'פסיכולוגית' של הרמב"ם לגישה המהותנית של הרמב"ן לא משתקפים רק בתחום המקדש. ביחס לכל המצוות, ניתן לדבר על טעמים פסיכולוגיים או טעמים מהותיים / קבליים. אבל האבחנה של המשך חכמה מציעה זווית מחשבה מעניינת בהקשר הזה:
הטעמים הפסיכולוגיים אומרים, שעולם המצוות והקודש לא נפרד ממערך החיים הכלליים שלנו. אנחנו מקיימים מצוות כחלק מהחיים שלנו באופן כללי, ולכן אנו מצפים, שקיום המצוות יהיה רלוונטי לחיים גם מחוץ למעשים הספציפיים של קיום המצוות. 'תורת חיים'. אפילו בבית הכנסת, שאנו מצווים להתרכז בתפילה ולהתנתק במידה מסויימת מחיי העולם שמסביב, ישנו חיבור בתכני התפילה עם המתרחש בחיים.
אבל המשך חכמה רומז, שעולם המקדש שונה. המקדש הוא כן מקום של התנתקות ממערך החיים הרגיל. יש בעבודת הקרבנות הרבה ויתור על המקום האישי. אפילו כשמתנדבים קרבן, אפשר לבחור בין מספר אפשרויות מצומצם, ובסופו של דבר, מי שמקריב, הוא הכהן.
אני חושב, שעבודת ה' שלנו, כמי שלא זכו עדיין להגיע למקדש, קשורה מאוד למקום האישי,
לחיבור שלנו ולמשמעות של העבודה עבורנו. אבל כשלומדים את ספר ויקרא, זו הזדמנות לנסות ללמוד עבודת ה' מסוג אחר, כזו שמכוונת כל כולה להקשבה לרצון ה', בלי טיפה של הכנסת הקול האישי שלנו פנימה גם כן.
ואולי, על ידי שנעסוק בלימוד עבודה זו, נזכה במהרה בימינו, לעסוק בעבודה הזו גם באופן מעשי.